גירושין בישראל לזרים מנישואין אזרחיים - התרת נישואים | עו"ד דוד אנג'ל
072-2575-242  |  adit696@gmail.com
לקביעת פגישת ייעוץ
מלאו פרטיכם וניצור קשר בהקדם:
משרדנו עבר לכתובת חדשה: 
דרך אבא הילל 7 - רמת גן, בית סילבר, מיקוד 52522
 
הסדרת כל סוגי האשרות במשרד הפנים
 
 
 
 
 
הסדרת מעמד בני זוג - אזרח זר וישראלי
 
 
 
 
 
 
 
אשרות כניסה לזרים
 
 
 
 
 
 
גירושין מנישואין אזרחיים בישראל
 
 
 שחרור ממעצר וביטול גירוש עובדים זרים
 
 
 
 
 
 
 נישואים אזרחיים וגיור בישראל
 
 
 
 
 
 ביטול קנסות מנהליים בגין העסקת זרים
 
 
 
 
 
 
 אישורי כניסה ועבודה לעובדים זרים
 
 
 
 
 אשרות למתן שהייה מטעמים הומניטאריים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

גירושין בישראל לזרים מנישואין אזרחיים - התרת נישואים

 מבוא
בני זוג שלפחות אחד מהם אינו יהודי, אשר נישאו בטקס נישואים אזרחיים ומעוניינים להתגרש בתחומי מדינת ישראל, כפופים הם לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין[1] אשר מסדיר את אופן הגירושין לזוגות מעורבים (לדוגמה, יהודי ונוצרי). הסמכות בישראל להתיר את נישואיהם של זוגות אלו מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.

יחסים בין בני זוג הם עניין סבוך ורגיש. הם מתאפיינים בעליות ומורדות. עשויות לנשב בהם רוחות רעות בנות-חלוף. משברים בחיי הנישואין עשויים להביא את בני זוג לנקוט בהליכים משפטיים איש כנגד רעהו. לא תמיד יש בכך כדי ללמד על שבר סופי ומוחלט בין הצדדים. יש להיזהר מפני העצמת השבר. לא כל רפיון בקשר הזוגי מוביל בהכרח לפירוק התא המשפחתי.

יחד עם זאת, אין לראות עוול בגירושין לפי דרישתו של אחד מבני הזוג כאשר התא המשפחתי התפרק בפועל וחיי הנישואין התרוקנו מתוכנם. גישה זו מאזנת כראוי בין הצורך להגן על יציבות הנישואין, מחד גיסא, ועל חירות הפרט בעיצוב חייו האישיים, מאידך גיסא.

המסגרת הנורמטיבית
חוק שיפוט בתי דין רבניים[2], אינו מסמיך את בתי הדין הרבנים לדון בבקשות להתרת נישואין, אם אחד מבני הזוג (או שניהם) אינו יהודי גם אם הצדדים הביעו את הסכמתם. סמכותם של כל בתי הדין הדתיים – בין סמכות ייחודית ובין סמכות מקבילה – מותנית בהשתייכותם הדתית או העדתית של הנוגעים בדבר. אם אחד הצדדים הנוגעים בדבר אינו בן דת או עדה של בית הדין הדתי, אין לבית הדין סמכות שיפוט.

הסיבה לכך נעוצה בארבעה מישורים: ראשית, "פיצול סטטוס" היינו ביטול הנישואין מעיקרם בביה"ד הרבני לעומת אפשרות נישואין אלו בדתות אחרות או בביהמ"ש האזרחי. שנית, הרחבת ההסכמה של בן הזוג שאינו יהודי מעבר לעניין התרת הנישואין[3]. שלישית, אין זה רצוי לאפשר לבני זוג לבחור בין פורום אשר יאיין את הנישואין מעיקרם לבין פורום המכיר בתוקפם של הנישואין, וידון בהתרתם. רביעית, גישת בית הדין לגבי נישואי תערובת אינה מאפשרת חתירה לשלום בית, ליישוב הקרע בין בני הזוג ולשיקום התא המשפחתי[4]. לפיכך, אם אחד מבני הזוג (או שניהם) אינו יהודי, בהתאם לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית)[5] הסמכות מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.
 
מהלכי החקיקה לתיקון חוק התרת נישואין נסתיימו ביולי 2005. ביום 27.7.2005 נחקק חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית) (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2005. החוק נכנס לתוקפו ביום 10.11.2005. החוק הכניס תיקונים משמעותיים בהליכים להתרת נישואין של זוגות מעורבים ולעניין סמכות השיפוט מבחינה בינלאומית. החוק הסדיר את העברת הסמכות לדון בבקשות להתרת נישואין במקרים מיוחדים מנשיא בית המשפט העליון אל בית המשפט לענייני משפחה. כן קבע החוק כללי סמכות שיפוט מבחינה בינלאומית. במסגרת התיקון תוקן גם חוק שיפוט בתי דין רבניים בכך שהורחבה, בתנאים מסוימים, הסמכות הבינלאומית של בתי הדין הרבניים לדון בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה. אין בחוק החדש כל התייחסות לשאלת סמכותם של בתי דין דתיים להידרש לנישואין מעורבים.

המחוקק הבין את המונח "יהודים" בסעיפים 1 ו-2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים ככולל גם מקרים בהם רק אחד מבני הזוג הוא יהודי. הכוונה המקורית של המחוקק הייתה להסמיך את בתי הדין הרבניים לדון גם בנישואין וגירושין של בני זוג מעורבים. מתוך טעות, פורש המונח "יהודים" בסעיף 1 לחוק בלשון רבים בלבד[6].

פרשנות מצמצמת זו עוגנה בחוק התרת נישואין,
ככל שהדברים נוגעים לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. עם זאת, סעיף 8 לחוק התרת נישואין – לפיו הוראות החוק אינן באות לגרוע מסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים – מבטא הכרה של המחוקק בסמכותו של בית הדין הרבני לדון, בהסכמה, בענייני מעמד אישי של זוגות מעורבים.

הוראה זו נותרה על כנה הן בתיקון חוק התרת נישואין בשנת 1995, עם הקמת בית המשפט לענייני משפחה, והן בתיקון החוק בשנת 2005. מכאן שכוונת המחוקק הייתה להותיר על כנה את הסמכות הרחבה של בתי הדין הרבניים מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, לרבות שיפוט בעניינם של זוגות מעורבים.
 
המסגרת הנורמטיבית דאז  
מערכת השיפוט הממלכתית בישראל, וערכאות השיפוט לסוגיהן, יונקות את סמכויותיהן מחוק-יסוד: השפיטה. סעיף 1 לחוק היסוד מונה את הגופים בידיהם נתונה סמכות שפיטה. בנוסף, חוק-יסוד: השפיטה מגדיר סמכויות של בית המשפט העליון. סמכויותיהם של בתי המשפט ובתי הדין האחרים נקבעו בחקיקה רגילה. אכן, סמכות השפיטה של בתי הדין הדתיים[7], ובהם בתי הדין הרבניים, נקבעה בחוק.

בתי דין אלה מהווים חלק מהמערכת המשפטית של מדינת ישראל[8]. "בתי-הדין הרבניים שואבים את סמכות שיפוטם, מבחינת המערכת המשפטית של המדינה, מחוק המדינה, אשר העניק להם סמכות זו"[9]. "הדיין כמו השופט הוא חלק מהרשות השיפוטית"[10].

מארג סבוך זה של סמכויות השיפוט (הייחודיות והמקבילות) בענייני המעמד האישי מעורר את השאלה הבאה:
מהו בית הדין הדתי המוסמך לדון בענייני המעמד האישי כאשר הצדדים הנוגעים בדבר אינם בני דת (מוסלמים, יהודים, דרוזים) או עדה (העדות הנוצריות המוכרות) אחת? שאלה זו התעוררה כמובן עם חקיקתו של דבר המלך במועצה. על פי חלוקת הסמכויות שנקבעו בו בין בתי הדין הדתיים, אין בית דין דתי המוסמך לדון בעניין. הפתרון נמצא בהוראת סעיף 55 (רישא) לדבר המלך במועצה, הקובע:

 

     "היו אנשים בני עדות דתיות שונות מעורבים במשפט של מצב אישי, יכול כל צד לפנות בבקשה לנשיא בית המשפט העליון, והוא יחליט לאיזה בית-משפט יהא השיפוט...".
     

על פי הוראה זו הוסמך נשיא בית המשפט העליון לקבוע בית משפט – אזרחי או דתי – אשר לו תינתן סמכות השיפוט בענייני המעמד האישי[11], של בני דתות או עדות דתיות שונות להן בתי דין דתיים בישראל. הוראה זו אינה מונעת את תחולתה של הסמכות השיורית של בית המשפט האזרחי במקום שהסכסוך הוא בין בני דתות שונות. עמד על כך הנשיא אולשן בציינו, כי

 

    "כל עוד לא נזקק אף אחד מן הצדדים לסימן 55 (רישא), חלה הסמכות של בית המשפט המחוזי לדון בעניין. אך אם ברצון הצדדים או אחד מהם להתדיין בפני בית הדין הדתי יכולים הם (או יכול הוא) לפנות לנשיא בית המשפט העליון. הנשיא מצידו בתיתו את דעתו על טיב הסכסוך ועל הנסיבות יכול לעשות אחד משני אלה: או להפנות אותם לאחד מבתי הדין הדתיים של הצדדים, ואז תישלל סמכותו של בית המשפט המחוזי, או להפנות אותם לבית המשפט המחוזי, שהיה מוסמך אלמלא בקשתו של אחד הצדדים לפי סימן 55"[12].
     

הסדר זה באשר לקביעת סמכות השיפוט של בית הדין הדתי על ידי נשיא בית המשפט העליון חל גם במקום שהצדדים הם נוכרים, ובלבד שמתקיימים שני אלה: ראשית, סמכות השיפוט של בית הדין הדתי מותנית בהסכמתם של הנוכרים לשיפוטו[13]; שנית, הפנייתו של נשיא בית המשפט העליון אין בכוחה להתגבר על היעדר הסמכות של בית משפט אזרחי או בית דין דתי (למעט בית דין מוסלמי) ליתן פסק הפקעת נישואין לגביו[14].

שינוי מהותי במצב דברים זה התרחש עם חקיקתו של חוק התרת נישואין ב-1969. סעיף 1 לחוק זה קבע:
    "(א) עניני התרת נישואין שאינם בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי יהיו בשיפוטו של בית המשפט המחוזי או של בית דין דתי, הכל כפי שיקבע נשיא בית המשפט העליון.
     (ב) חוק זה לא יחול אם שני בני הזוג יהודים, מוסלמים, דרוזים או בני אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי".
     
החוק הוסיף וקבע כי סימן 55 לדבר המלך במועצה "לא יחול בעניין שחוק זה דן בו"[15]. כן נקבע כי 
 
    "הסייגים שבסימן 64(1) ובפסוק השני לסימן 65 לדבר המלך האמור לא יחול בעניין שהשיפוט בו נקבע לפי חוק זה"[16].
     
התוצאה שהתקבלה,
בכל הנוגע בבני זוג שאחד מהם יהודי והשני אינו יהודי, הינו כי ענייני התרת נישואין שלהם יהיו בשיפוטו של "בית משפט מחוזי או בית דין דתי, הכל כפי שיקבע נשיא בית המשפט העליון". הטעם לכך הוא, שענייני התרת נישואין של בני זוג אלה (יהודי ושאינו יהודי) אינם בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי, שכן הסמכות הייחודית של בית דין דתי בענייני התרת נישואין מותנית בהיות כל הצדדים המעורבים בני אותה דת או עדה.

חוק התרת נישואין קבע הליך לטיפול בבקשות המוגשות לנשיא בית המשפט העליון להתרת נישואין של בני זוג המשתייכים לדתות או עדות שונות. על פי הליך זה, הופנתה הפנייה של אחד הצדדים או שניהם לנשיא בית המשפט העליון. במקרה בו אחד מבני הזוג היה יהודי, מוסלמי, דרוזי או בן אחת העדות הנוצריות המקיימות בית דין דתי בישראל, קדמה להחלטת הנשיא קבלת חוות דעת מבית הדין הדתי הנוגע לעניין.

הפנייה לקבלת חוות הדעת הייתה נעשית על ידי היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, אשר היה פונה בכתב לבית הדין הדתי הנוגע בדבר או כל אחד משני בתי הדין הנוגעים בדבר, מתאר בפנייתו את נסיבות העניין ומבקש חוות דעת בכתב בשאלה אם בנסיבות המתוארות עשוי בית הדין הדתי לערוך או לפסוק גירושין, לבטל את הנישואין או להכריזם כבטלים מעיקרם. עם מתן חוות הדעת המבוקשת על ידי בית הדין הדתי, היה היועץ המשפטי לממשלה מגישה לנשיא בית המשפט העליון[17].

לאחר עיון בחוות הדעת היה הנשיא מכריע, לפי שיקול דעתו, אם להפנות את העניין לבית דין דתי או לבית המשפט המחוזי. עם חקיקתו של חוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן – חוק בית משפט לענייני משפחה) רוכזו הסמכויות של בית המשפט האזרחי, שהיו מסורות בעיקר לבית המשפט המחוזי, לבית המשפט לענייני משפחה[18]. במסגרת זו הוענקה לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתובענות לפי חוק התרת נישואין[19].

ביסוד שיקול דעתו של נשיא בית המשפט העליון עמדה השאלה, מהו הסדר הסמכויות שיהא המועיל ביותר מנקודת מבט הצדדים. נשיא בית המשפט העליון לא היה כפות לעניין השימוש בסמכותו לתוכן חוות הדעת של בתי הדין הדתיים הנוגעים בדבר. הפעלת שיקול הדעת השיפוטי נעשתה תוך התחשבות במכלול של נסיבות ושיקולים. השיקול האחד והמרכזי היה יעילות ההתרה והאפקטיביות שלה לצורך הבטחת חירותם של בני הזוג להינשא בעתיד[20].

קביעת סמכות השיפוט נעשתה כך שלא תיגרם בעקבות התרת הנישואין פגיעה בזכויות הצדדים או במעמדם ובכדי שכל אחד מבני הזוג יוכל - אם ירצה בכך - להינשא לאחר על פי הדין הנוהג במדינה. לעתים, ככל שהדברים אמורים באפקטיביות התרת הנישואין, לא הרי החלטה לפיה הנישואין בטלים כהחלטה לפיה הנישואין בטלים מעיקרא; לא הרי החלטה כי הצדדים גרושים כהחלטה לפיה הנישואין בטלים[21].

שיקול שני היה כי, ככלל, אין לאלץ אדם להישפט בפני בית דין דתי אם האיש הוא בן דת אחרת[22]. וודאי שאין לאפשר מצב בו צד אחד מנצל דין דתי החל על אחד מבני הזוג לשם השגת יתרונות בסכסוך משפטי בין בני הזוג. בהקשר זה עשוי היה הנשיא להתחשב בשאלה האם מלבד התרת הנישואין, קיימות מחלוקות בין בני הזוג, אשר טרם באו על פתרונן בערכאות השיפוט האזרחיות.

שיקול שלישי עניינו היה הדין אשר בחסותו נערכו הנישואין. ההנחה הייתה כי, ככלל, הדין אשר בחסותו נערכו הנישואין – הדתי או האזרחי - הוא הראוי להחליט בדבר תוקפם של הנישואין. בשעת עריכת הנישואין כפפו שני בני הזוג עצמם לעול דין הנישואין ולא ראוי לתת יד למי מהם להשתמט מדין שקיבל על עצמו, בשעתו, מרצונו החופשי. מכאן הנטייה להסמיך את בתי המשפט לענייני משפחה לדון בתקפם של נישואי תערובת שנערכו בטקס אזרחי, ואת בית הדין הדתי לדון בנישואי תערובת שנערכו לפי דין דתי.

שיקול רביעי היה השלכותיה של התרת הנישואין על צדדים שלישיים ובפרט על ילדי בני הזוג. במקרה שעלול להתעורר החשש שהכרזת הנישואין כבטלים מעיקרא תביא לכך שילדי בני הזוג יחשבו כילדים בלתי חוקים לפי החוק האישי של בן הזוג הלא-יהודי, שקל הנשיא אם מן הראוי לפתוח לבני הזוג פתח להשגת הכרזה זו[23].  

המסגרת הנורמטיבית הנוכחית
בשנת 2005 הוכנס תיקון מקיף בחוק התרת נישואין. שמו הוסב לחוק השיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969 (להלן – החוק המתוקן להתרת נישואין). על פיו, בקשות להתרת נישואין של בני זוג מעורבים לא יוגשו עוד לנשיא בית המשפט העליון אלא לבית המשפט לענייני משפחה.

מקום בו מדובר בהתרת נישואין של בני זוג, שלפחות אחד מהם הינו בן דת מוכרת, או התעורר ספק ביחס להשתייכותו של אחד מבני הזוג לעדה דתית כאמור, פונה סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה לראש בית הדין הנוגע בדבר, כדי שיקבע אם יש צורך בגירושין על פי הדין הדתי שלפיו הוא דן, ולו מספק, כדי שבן הזוג שעליו חל אותו דין דתי יוכל להינשא מחדש[24].

על פי התיקון לחוק, מחוייב בית הדין הדתי למסור קביעתו תוך שלושה חודשים[25]. אם קבע בית הדין כי יש צורך בגירושין, יעביר בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה להתרת נישואין לבית הדין הדתי. בכך מבטיח החוק כי נישואי בני זוג יותרו גם לפי הדין הדתי החל על כל אחד מהם, כדי ששניהם יהיו רשאים להינשא מחדש, והכל במידה שהדין הדתי מאפשר זאת.

בכל המקרים האחרים, שאינם מועברים לבית דין דתי, תידון הבקשה להתרת נישואין בפני בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה פוסק על פי כללי ברירת דין המפורטים בחוק, המבוססים על כללי המשפט הבינלאומי הפרטי[26]. הסכמת בני הזוג משמשת לעולם עילה לגירושין[27].
 
האם זוגות מעורבים יכולים להתגרש בבית דין רבני בהסכמה?
על רקע מבנה הסמכויות של בתי המשפט האזרחיים ובית הדין הדתי בכלל ובתי הדין הרבניים בפרט, קמה ועולה השאלה הנוגעת לזוגות מעורבים (בני דתות ועדות שונים) המבקשים בהסכמה לפנות לבית הדין הדתי, כדי שהוא יתיר את נישואיהם. השאלה הינה אם יש בכוחה של הסכמה זו להעניק סמכות שיפוטית לבית הדין הדתי. בכל הנוגע לבתי הדין הרבניים, הוראת המפתח טמונה בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. לאור חשיבותו נחזור על הוראותיו:

    "בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1947-1922' או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".
     

הוראות דומות מצויות לגבי בתי הדין הדרוזיים, תשכ"ג-1962[28] ובתי הדין של העדות הנוצריות[29]. הוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מעמידה שלושה תנאים מצטברים להענקת סמכות לבית הדין הרבני, להלן התנאים:

התנאי הראשון הינו שהעניין הוא מענייני המעמד האישי המפורטים בסימן 51 לדבר המלך במועצה. תנאי זה מתקיים בבקשתם של הזוג המעורב המבקש התרת נישואיהם.
התנאי השני הינו הסכמתם של הנוגעים בדבר.

התנאי השלישי הינו כי ענייני המעמד האישי, עליו מסכימים הנוגעים בדבר להתדיין בפני בית הדין הרבני, הוא "של יהודים". גדר הספיקות הוא, אם תנאי זה מתמלא כאשר רק אחד מבני הזוג הוא יהודי? התשובה הינה בשלילה.

אם אחד הצדדים הנוגעים בדבר אינו בן דת או עדה של בית הדין הדתי, אין לבית הדין סמכות שיפוט. כך נפסק בתקופת המנדט; כך נפסק עם קום המדינה; זהו גם הדין כיום. לעניין זה אין כל חשיבות אם עניין לנו בסמכות ייחודית או בסמכות מקבילה. זהו הדין בוודאי לעניין בית הדין השרעי שסמכותו היא ייחודית. הוא מוסמך לדון בענייני המעמד האישי של מוסלמים. אם אחד הצדדים אינו מוסלמי, אין לו סמכות שיפוט. זהו גם הדין לעניין בתי הדין הדתיים הדרוזיים. סמכות השיפוט הייחודית שלהם בענייני נישואין וגירושין מותנית בכך שאלה ענייני נישואין וגירושין של דרוזים[30].

סמכות השיפוט הייחודית מותנית בכך שהנוגעים בדבר הם "אנשים מבני עדתם". סמכות השיפוט המקבילה אף היא "של אותם אנשים", כלומר בני עדתם. זהו גם הדין לגבי בתי הדין הרבניים. אכן, סמכות השיפוט הייחודית של בתי הדין הרבניים מותנית בכך ששני בני הזוג הם יהודים[31].

הטעמים המונחים ביסוד התפיסה כי סמכות השיפוט הייחודית נתונה רק כאשר הנוגעים בדבר הם יהודים, חלים גם לעניין סמכות השיפוט המקבילה. באלה כבאלה, סמכות השיפוט של בית הדין הרבני מותנית ביהדותם של הצדדים שבפניהם[32].
 
מבנה הסמכויות של בתי הדין הדתיים – לרבות בית הדין הרבני – מבוסס על כך, שסכסוך  בענייני המעמד האישי בין בני דתות או עדות שונות אינו בסמכותו של בית דין דתי כלשהו. הסמכות הינה של בית המשפט האזרחי (כיום, בית המשפט לענייני משפחה). כאשר הסכסוך בין בני דתות או עדות שונות נוגע בענייני התרת נישואין נקבע מסלול מיוחד ובלעדי, המאפשר הסמכה של בית דין דתי לדון בדבר. הדבר חייב בעבר פנייה לנשיא בית המשפט העליון. כך היה הדבר בתקופת המנדט[33]. כך היה הדבר עד לעת האחרונה (על פי חוק התרת נישואין). בצדק ציין השופט ב' הלוי כי:

    "שיפוט בענין מעמד אישי בו מעורבים 'אנשים בני עדות דתיות שונות' יכול להימסר לבית-דין של אחת העדות רק על-ידי החלטת נשיא בית המשפט העליון"[34].

כיום הפנייה היא לבית המשפט לענייני משפחה, הפועל על פי החוק המתוקן להתרת נישואין. מאז הוראות דבר המלך במועצה לא נפרץ מבנה מתואם זה, ולא הוכרה סמכות שיפוט של בתי דין דתיים כאשר רק אחד הצדדים הוא בן הדת או העדה של בית הדין. הכרה בסמכות כזו יוצרת מסלול מקביל ועוקף למסלול שנקבע בחוק התרת נישואין ובחוק המתוקן להתרת נישואין. מסלול מקביל ועוקף זה נוגד את המבנה הקיים ואת התכלית המונחת ביסודו. הוא משבש את חלוקת הסמכות בענייני המעמד האישי בכלל ובעניין התרת נישואין בפרט. די בכך כדי לשלול הפירוש לפיו יש בכוחה של הסכמה בין בני עדות או דתות שונות כדי להעניק סמכות שיפוט  בענייני המעמד האישי בכלל ובענייני התרת נישואין בפרט לבית דין דתי של אחד מהצדדים הנוגעים בדבר[35].

לסיכומם של דברים, התוצאה היא כי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 אינו מסמיך את בתי הדין הרבנים לדון בבקשות להתרת נישואין, אם אחד מבני הזוג (או שניהם) אינו יהודי, אף כששניהם מסכימים.  
 
התמחות משרד עו"ד דוד אנג'ל

משרד עו"ד דוד אנג'ל מחזיק בידע ובניסיון רב בתחום הנישואין האזרחיים, לרבות התרת נישואין אזרחיים. המשרד מלווה ונותן יעוץ משפטי לאזרחי ותושבי מדינת ישראל אשר מבקשים להתגרש מנישואין אזרחים.
 
משרד עו"ד דוד אנג'ל יודע לטפל ולהתמודד עם הבעיות השונות העולות תוך כדי התרת הנישואין לרבות רישומן במינהל האוכלוסין, למשרד עו"ד דוד אנג'ל הצלחות גדולות בתחום. עד היום ניהל משרד עו"ד דוד אנג'ל מאות תיקים של ישראלים וזרים שביקשו להתגרש מנישואין אזרחיים.
 


[1] חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ"ט-1969
[2] חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.
[3] שכן גישת בתי הדין הרבניים לגבי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים אינה מוגבלת לענייני התרת נישואין, היא מתפרשת על כל ענייני המעמד האישי המפורטים בסעיף 51 לדבר המלך במועצה
[4] בג"ץ 9476/96 מאיר סרגובי, עו"ד נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (פורסם בנבו, 2006).
[5] חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ"ט-1969
[6] ב"ש 39/57 ס. נ' ס., פ"ד יא(2) 921; להלן – פרשת ס'
[7] ראו, סעיף 1(ב)(1) לחוק-יסוד: השפיטה
[8] בג"ץ 1912/97 ריש נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (לא פורסם); בג"ץ 3269/95  כץ נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פ"ד נ(4) 590
[9] השופט מ' אלון בבג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד לו(2) 733, 738
[10] בג"ץ 732/84 צבן נ' השר לעניני דתות, פ"ד מ(4) 141, 152
[11] כמוגדר בסעיף 51 לדבר המלך במועצה.
[12] המ' 121/55 פרוכטר נ' פרוכטר, פ"ד ט' 1361, 1365
[13] סעיף 65 לדבר המלך במועצה
[14] ראו ע"א 370/77 היועץ המשפטי לממשלה נ' ויטרוב, פ"ד לב(2) 626, 628; ראו גם מ' שאוה, "כללי השיפוט וברירת הדין בענייני התרת נישואין", עיוני משפט 125, 132 (תשל"א); מ' שאוה, השיפוט בדיני משפחה 331, 338
[15] סעיף 4(א)
[16] סעיף 4(ב)
[17] לגבי נוהל ההגשה של חוות הדעת, ראו גם תקנות סדר הדין בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תש"ל-1969
[18] סעיף 1
[19] סעיף 1(6)(ו)
[20] ראו, למשל, בה"ן 3302/02 ביקה נ' אריף (לא פורסם)
[21] ראו, בה"נ 1708/98 טיימורוב נ' טחירוב, פ"ד נב(4) 845
[22] השוו, פרשת וינברג, בעמ' 161
[23] השוו, פרשת ס', בעמ' 924
[24] סעיף 3(א)(1) לחוק
[25] סעיף 3(ב)(1) לחוק
[26] סעיף 5 לחוק
[27] סעיף 5(ג) לחוק
[28] סעיף 5
[29] סעיף 54(III) לדבר המלך במועצה
[30] סעיף 4 לחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, תשכ"ג-1962
[31] ראו בג"ץ 214/64 בסן נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד יח(4) 309, 318; ע"א 29/66 יניא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(2) 147, 150; בג"ץ 113/84 בנקובסקי נ' בנקובסקי, פ"ד לט(3) 365, 378; בד"מ 1/88 בנקובסקי נ' בנקובסקי, פ"ד מב(2) 404, 406
[32] השוו סעיף 6 להצעת חוק נישואין וגירושין (שיפוט בתי דין רבניים), תשי"ג-1953 (ה"ח 163, תשי"ג, עמ' 187)
[33] על פי סעיף 55 (רישא) לדבר המלך במועצה
[34] ע"פ 291/64 וינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(1) 150, 160
[35] בג"ץ 9476/96 מאיר סרגובי, עו"ד נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (פורסם בנבו, 2006).
 ​
 
 

כתובת: בית סילבר, דרך אבא הילל 7 - רמת גן
מזכירות: 072-2575-242  |  פקס: 03-6734749
מיקוד 52522
 

 עו"ד דוד אנג'ל - משרד עורכי דין ונוטריון