אשרות כניסה לזרים

בישראל קיימים שני סוגי אשרות האחת מסוג אשרת כניסה והשנייה מסוג אשרת ישיבה, הראשונה מזכה את הנכנס לישיבת ארעי לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים והשנייה מזכה את הנכנס לישיבה ממושכת מעבר לשלושה חודשים ועד לתקופה מוגבלת / בלתי מוגבלת בכפוף לסוג האשרה. במאמר זה נעסוק באשרת כניסה לזרים אשר כאמור מזכה את הנכנס לישיבת ארעי לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, למדינת ישראל קיים הסכם עם כ-65 מדינות לגבי ביטול דרישות אשרת הכניסה לארץ. אזרחי מדינות אלו הרוצים לבקר בישראל, רשאים להיכנס לישראל עם דרכון תקף בלבד, ללא צורך באשרת כניסה (ויזה). לעומתם, כניסה לארץ לאזרחים זרים ממדינות שאינן כלולות בהסכם הרוצים לבקר בישראל, ישנו צורך באשרת כניסה מראש עבור ביקורם, לשם כך מתבקשים ראשית להגיש בקשה בקונסוליה הישראלית בארץ מוצאם. הבקשה צריכה להיות מלווה במסמכים מסוימים כולל תמונה עדכנית ומסמך נסיעה. כל בקשה מסוג זה מועברת לרשויות בישראל ונבחנת לגופא ורק משניתן האישור יכול המבקר להיכנס[1]. ראה עוד בנושא זה במאמר: הוצאת ויזת ביקור בישראל.ככלל, על התייר המעוניין להיכנס לישראל, מוטלת החובה להגיש בקונסוליה הישראלית שבארץ מוצאו את הבקשה לאשרת כניסה כתייר ב/2. יחד עם זאת, במקרים חריגים יוכל בן המשפחה / החבר – המזמין הישראלי להגיש את הבקשה בלשכות למינהל האוכלוסין באזור מגוריו שבישראל. הבקשה תיבחן בכפוף לעמידה בתנאים. זר השוהה בישראל לא יוכל להזמין זרים אחרים. ראה עוד בנושא זה במאמר: הזמנת בני משפחה מחו"ל. ובמאמר: הזמנת חברים מחו"ל.

למשרד הפנים הסמכות לדרוש ערבות בנקאית כאשר מתעורר חשש להשתקעות בישראל, כך לדוגמא: שהות בלתי חוקית בעבר בישראל, הצהרה בבקשה שמעלה את החשד להשתקעות וכד', וזאת באישור מנהל הלשכה. גובה הערבות הבנקאית הנדרשת הינה 15,000 ₪ ולקטין נלווה 5,000 ₪, לפקודת משרד הפנים ובתוקף לשנה. במקרים חריגים תישקל העלאה או הורדה של סכום הערבות על פי המלצת מנהל הלשכה ובאישור מטה מנ"א[2].

המסגרת הנורמטיבית של כניסה לארץ לזרים

סמכותו של שר הפנים להסדיר את הפיקוח על כניסתם ושהותם של זרים בישראל נובעת, בראש ובראשונה, מסעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, הקובע כי מי שאינו אזרח ישראלי ואינו זכאי לתעודת עולה, כניסתו לישראל תהא מותנית באשרה וברשיון ישיבה בהתאם לחוק; סעיף 6 לחוק[3] מקנה לשר הפנים סמכות רחבה שבשיקול-דעת לעניין קביעת תנאים למתן אשרה.

ס' 2 (א) (2) לחוק הכניסה לישראל[4] מסמיך את שר הפנים ליתן אישור ביקור בישראל לתקופה של שלושה חודשים: "שר הפנים רשאי לתת – (2) אשרה ורשיון לישיבת ביקור – עד לשלושה חדשים". סמכות זו מנויה גם בס' 5 (ב) לתקנות הכניסה לישראל[5] לפיה: "המבקש להיכנס לישראל לשם ביקור או לכל מטרה אחרת המצריכה שהות קצרה בלבד בישראל, למעט למטרת עבודה, בשכר או שלא בשכר, יגיש בקשה לאשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/2 (תייר)".

על-פי חוק הכניסה לישראל, כניסתו לישראל של מי שאיננו בעל אזרחות ישראלית תהיה על-פי אשרה, וישיבתו בישראל תהיה על-פי רישיון ישיבה[6]. שר הפנים – הוא השר המופקד על ביצועו של חוק הכניסה לישראל[7] – מוסמך ליתן אשרות ורישיונות כאמור (סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל). כן מוסמך השר לקבוע בהם תנאים. סעיף 6 לחוק הכניסה לישראל – הוא הציר המרכזי – מורה כך:

    שר הפנים רשאי –
(1) לקבוע תנאים למתן אשרה או רשיון ישיבה ולהארכה או החלפה של רשיון ישיבה, לרבות קביעת המצאת עירבון כספי, ערבות בנקאית או ערובה מתאימה אחרת להבטחת תנאים כאמור, ודרכי מימושה או חילוטה של הערובה;
(2) לקבוע באשרה או ברשיון ישיבה תנאים שקיומם יהיה תנאי לתקפם של האשרה או של רשיון הישיבה.

מושכלות יסוד הם כי על-פי חוק הכניסה לישראל, מי שאינו אזרח ישראלי, ואינו בעל אשרת עולה, נזקק לאשרת כניסה לישראל ולרשיון ישיבה בארץ. שיקול-הדעת הנתון לשר הפנים בכל הקשור למתן היתרי כניסה ורשיונות ישיבה בישראל הוא רחב עד מאוד, והוא מבטא את אופייה הריבוני של המדינה, בקביעתה מי יבוא בשעריה, ולמי לא יותר להיכנס ולשבת בה[8].

כניסה לישראל לזרים – מומחיות מיוחדת של משרד עו"ד דוד אנג'ל

משרד עורך דין הגירה ואשרות דוד אנג'ל מתמחה בטיפול וייצוג אזרחים בסוגיות כניסתם ושהייתם של אזרחים זרים בישראל, נחלנו הצלחות גדולות בתחום וניהלנו מאות של תיקים מול משרד הפנים, של זרים שביקשו להיכנס באופן לגיטימי לישראל. המומחיות המיוחדת שלנו היא במציאת הדרך הבטוחה ביותר לקבל את האשרה המתאימה ולאפשר שהייה בישראל, גם במקרים סבוכים או כאלה שנראים תחילה בלתי אפשריים.

צרו עמנו קשר בכל עת לייעוץ!

[1] ראה: נוהל 5.4.0001
[2] ע"פ נוהל משה"פ.
[3] לחוק עובדים זרים.
[4] חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.
[5] תקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974.
[6] סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל
[7] סעיף 15(א) לחוק הכניסה לישראל
[8] בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117 (1972); בג"צ 431/89 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 519-520 (1992); בג"צ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4) 661, 705 (1995).