הוצאת ויזה ביקור לישראל

ויזת ביקור לישראל – אשרת ב'2 – מבוא

הוצאת ויזה לישראל מהווה אשרת כניסה ב/2 המזכה את הנכנס לישיבת ארעי לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים. למדינת ישראל קיים הסכם עם כ-65 מדינות לגבי ביטול דרישת הנפקת ויזה. אזרחי מדינות אלו הרוצים לבקר בישראל, רשאים להיכנס לישראל עם דרכון תקף בלבד, ללא צורך באשרת כניסה (ויזה).

לעומתם, אזרחים זרים ממדינות שאינן כלולות בהסכם הרוצים לבקר בישראל, ישנו צורך באשרת כניסה מראש עבור ביקורם, לשם כך מתבקשים ראשית להגיש בקשה בקונסוליה הישראלית בארץ מוצאם. הבקשה צריכה להיות מלווה במסמכים מסוימים כולל תמונה עדכנית ומסמך נסיעה. כל בקשה מסוג זה מועברת לרשויות בישראל ונבחנת לגופא ורק משניתן האישור יכול המבקר להיכנס[1].

המסגרת החוקית/משפטית

ככלל על מגישי הבקשה (להלן: "התיירים") לאשרת כניסה כתייר ב/ 2 להגיש בקשה בקונסוליה הישראלית בארץ מוצאם. במקרים חריגים יוכל המזמין הישראלי להגיש את הבקשה בלשכות למינהל האוכלוסין באזור מגוריו.

סמכותו של שר הפנים לתת רשיון ביקור לשלושה חדשים, על-פי סעיף 2 (א) (2) לחוק הכניסה לישראל[2], לפי סעיף 3, רשאי שר הפנים להאריך רשיון כזה עד לתקופה של שנתיים ימים. בעניין זה, כמו בשאר העניינים לפי חוק זה, שיקול-דעתו של השר (ושל מי שפועל על-פי העברת סמכויות מהשר) הוא מוחלט, כי סעיף 9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות)[3], קובע שחובת ההנמקה אינה חלה על החלטות לפי חוק הכניסה לישראל.

כוח בלתי-רגיל זה נובע כנראה מתוך כך שלדעת המחוקק אדם אשר אינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, אין לו זכות כנסה לארץ או זכות שהיה בה אלא ברשות, ואף כשהוא נכנס אליה או יושב בה כדין, רשאי שר הפנים בכל עת, לפי סעיפים 11 ו-13, לבטל את האשרה או רשיון הישיבה שניתן לו – גם זאת ללא מתן נימוקים[4].

תקנה 5 לתקנות הכניסה לישראל, תשט"ז-1955, מחייבת אדם הנכנס לישראל לפי אשרה וישיבתו בה היא לפי רשיון ביקור, לצאת את הארץ לפני תום תקופת הרשיון. לפיכך, משתמה תקופת הרשיון לביקור בן שלושה חדשים, התיירים חייבים לעזוב את הארץ בעצמם; ואם לא עשו כן, למשרד הפנים הסמכות  להוציא צו-גירוש נגדם ולכלאם לשם ביצוע הגירוש.

העובדה, ששר הפנים החליט להעניק לתייר אחד הארכה אינה טענה אשר תזכה גם את האחר בהארכה, מכיוון שטענה של הפליה אינה תופסת כאן. הדבר נתון, כאמור, לשיקול-דעתו המוחלט של שר הפנים, וכל עוד שאינו מנמק את מנהגו השונה לגבי מבקרים זרים בארץ, אין החלטותיו השונות יכולות לשמש נושא לבקרתו של בית-משפט, מלבד אם מוכח שהוא פעל מתוך שחיתות, מרמה, חוסר תום-לב וכיוצא בזה מן הדברים העשויים לפסול כל פעולה שלטונית[5].

ישראל ביחס למדינות מערביות אחרות

בכל הנוגע לענייני כניסה של זרים לישראל וישיבה בה, אין היא מיוחדת במינה או יוצאת דופן. בדרך כלל, כל ארץ שומרת לעצמה את הזכות למנוע מאנשים זרים להיכנס לתחומה או להרחיקם מתחומה כאשר אינם רצויים עוד, מסיבה זו או אחרת, ואף ללא כל סיבה. באנגליה וארצות-הברית אכן דין כזה שורר בהן, ומן המפורסמות כי מצב כזה קיים גם  במדינות אחרות.

בפרשת, SCHMIDT V. SECRETARY OF STATE; (1969)[6],  היה מעשה בתלמידים זרים שלמדו בבית-אולפנה באנגליה, וכאשר תמה תקופת רישיונם, ביקשו להאריך את שהותם כדי להמשיך בלימודיהם. התורה שלמדו לא היתה לפי טעמו של הציבור האנגלי. שר הפנים היה בדעה כי התורה הזאת מזיקה מבחינה חברתית, ורצה להגביל את לימודה ועל-כן סירב להאריך את רשיון הישיבה שלחם. משהובא העניין לבית-המשפט, הוא נמנע מלהתערב, ובית-המשפט לערעורים הצדיק את הסירוב תוך קביעת הלכות מרחיקות לכת ביחס לסמכותו של שר הפנים בעניין כזה.

נקבע, שגם לפי המשפט המקובל וגם לפי חוקי הפרלמנט ביחס לזרים והצווים שהוצאו על-פיהם, אין כל זכות לאדם זר להיכנס לאנגליה או לשהות בה ללא רשות, והרשות הזאת יכולה להינתן או להיסרב ללא הנמקה, ובלי שתהיה חובה לשמוע את  האיש הנוגע בדבר. השוט WIDGERY, שהיה בהרכב בבית-המשפט לערעורים, חיווה את דעתו, שגם כשניתן נימוק להחלטת סירוב של השלטונות, אין לדבר כל חשיבות לזכותו של המתלונן, "משום שאין לו זכות כזאת שלגביה הוא יכול לבקש את הגנת בית-המשפט". גם במקרה שאין חובה חוקית לנמק, כאשר השלטונות מנמקים את החלטתם, מנהגו של בית-משפט זה הוא להעביר את ההנמקה תחת שבט בקרתו ולהחליט אם היא חוקית או סבירה ואם לאו.

בארצות-הברית שוררת הלכה דומה לזו שבאנגליה, כפי שעולה מפסק הדין של בית-המשפט העליון בעניין :[7]‎UNITED STATES EX KNAUFF V. SHAUGHNESSY –  במקרה זה סירבו השלטונות להתיר כניסתה לארצות-הברית של אשה זרה, שנישאה לחייל בתקופת שירותו במלחמת העולם השניה בחוץ-לארץ, בלי שניתנה לו או לה הזדמנות להסביר את עצמם ולסתור מידע של מודיע אלמוני שעל-פיו פעלו השלטונות, ובית-המשפט, ברוב דעות (כנגד דעתם החולקת התקיפה של השופטים פרנקפורטר, ג'קסון ובלק) הצדיק את השלטונות.

ההבדל העיקרי בין מדינת ישראל לבין ארה"ב ואנגליה הוא, שאצלנו לפי סעיף 16 לחוק הכניסה לישראל, מי שנפגע על-ידי החלטה לביטול אשרה או על-ידי צו-גירוש, שניתנו לפי סעיפים 11 או 13 לחוק לא על-ידי השר עצמו כי אם על-פי העברת סמכות ממנו, יש לו זכות ערר בפני השר, החייב כמובן לדון ולהחליט בו. אבל לעצם העניין, אין לאדם, שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, כל זכות לבוא ארצה או לשהות בה, כתייר או כתושב, ללא הסכמת השלטונות המוסמכים.

התמחות משרד עו"ד דוד אנג'ל

משרד עו"ד דוד אנג'ל יודע לטפל ולהתמודד עם כל הסוגיות הכרוכות בכניסתם ושהייתם של תיירים לישראל, לכל מטרה. למשרדנו הצלחות בתחום זה במשך למעלה מ-20 שנות פעילות. עד היום ניהלנו אלפי תיקים של תיירים שביקשו להיכנס לישראל למטרות שונות וסייענו להם להיכנס ארצה בבטחה. עו"ד משרד הפנים דוד אנג'ל עוסק בענייני משרד הפנים כבר למעלה משני עשורים והוא פועל על מנת למצות עבור לקוחותיו את זכויותיהם עד תום – ללא פשרות.

משרד עו"ד דוד אנג'ל מעניק ליווי צמוד וייצוג מול משרד הפנים: טיפול במתן היתר לעובד זר * תדרוך והנחיה לפני דיונים במשרד הפנים * תדרוך לפני תשאול במשרד הפנים * תדרוך להכנת מסמכים * הכנת מסמכים * ייצוג צמוד במשרד הפנים * פתרונות יצירתיים לבעיות סבוכות.

מידע מקצועי נוסף שעשוי לעניין אתכם:

• מעמד תושב קבע בישראל
• אשרת א'5 – תושב ארעי
• עורך דין ויזה לישראל

[1] ע"פ נוהל משה"פ.
[2] סעיף 2 (א) (2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.
[3] סעיף 9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), תשי"ט-1958,
[4] בג"ץ 482/71 לאוניה מאה קלרק, ו-7 אח' נ' שר הפנים, כז (1) 113
[5] שם.
[6] [1] SCHMIDT V. SECRETARY OF STATE FOR HOME AFFAIRS: (1969), 1 ALL E.R
CH. 149; (1969), 2 W.L.R. 337; 133 J.P. 274; 113 2 ,)1969) ;904
.SOL. JO. 16, C.A
[7] ] UNITED STATES EX KNAUFF V. REL. SHAUGHNESSY; (1949), 70 SUP. CT. REP
.309