הגירה לישראל – הקשיים והפתרונות

האפשרות להגר לישראל סבוכה, רגישה ועם לא מעט מורכבויות. ההתמודדות של המבקשים להגר לישראל ובמיוחד אזרחים שאינם יהודים כוללת שלל תקנות, נהלים וביורוקרטיה מסועפת.

מה חשוב לדעת על הגירה לישראל וכיצד להתנהל בתהליך זה?

מעמד המהגרים לישראל

אחת הסוגיות המרכזיות ביותר בעולם המערבי בעשורים האחרונים היא ההגירה. ברוב המקומות בעולם הגירה נתפסת כסוג של חובה מוסרית אולם היא גם עשויה לאיים על הביטחון האישי והמבנה התרבותי במדינות השונות ולכן הנושא הוא טעון ושנוי במחלוקת.

במדינת ישראל מוסדר מעמדם של המהגרים על ידי שלושה חוקים:

  1. חוק השבות -- חוק החל ומקנה לכל יהודי, מעצם היותו יהודי, את הזכות לעלות למדינת ישראל. החוק חל גם על ילדיו ונכדיו של המבקש לעלות לישראל והם זכאים לקבלת אזרחות ישראלית.
  2. חוק האזרחות -- חוק זה קובע את התנאים לקבל אזרחות ישראלית ושנחלקים למספר קטגוריות:

אזרחות מלידה: נוגע למי שנולד בישראל ואשר אחד מהוריו הוא בעל אזרחות ישראלית

אזרחות מנישואין: נוגע למי שנשוי לאזרח/ית ישראלי/ת או שהנו ידוע/ה בציבור של אזרח/ית ישראלי/ת.

התאזרחות: נוגע למי שעבר תהליך התאזרחות או שמשרד הפנים העניק לו אזרחות ישראלית

אזרחות מישיבה בארץ: נוגע למי שהתגורר בארץ לפני קום המדינה.

  1. חוק הכניסה לישראל -- חוק זה עוסק בהסדרת נהלי הכניסה לישראל והיציאה ממנה. על פי חוק זה, כל מי שאינו אזרח ישראלי ואינו בעל תעודת עולה מחויב בהחזקת אשרת שהייה בישראל. האשרה מוגבלת בזמן וטווח האישור שלה עשוי לנוע ממספר ימים ועד לשלוש שנים.

כמה מילים על הגירה

גלי הגירה בעידן הגלובליזציה הם תופעה בין לאומית. הגירה משפיעה על המבנה המדיני, החברתי והכלכלי בכל מדינה אליה מבקשים אנשים להגר. בישראל ההתייחסות לנושא ההגירה היא מעט יוצאת דופן בשל אופייה וצביונה של המדינה. נציגי המדינה נותנים עדיפות למהגרים מכוח חוק השבות בעוד שהיחס אל מהגרים אחרים הוא ברוב המקרים לצרכי עבודה ובתנאים מגבילים. מסיבה זו מוגבלת השהות של מהגרי עבודה, למעט מהגרים העובדים בתחום הסיעוד, לתקופה מצטברת של כחמש שנים בלבד (63 חודשים). מהגרים אלו אינם זכאים לזכויות, אפילו בסיסיות, להן זכאים אזרחים ישראלים.

מהגרים לישראל נתקלים במציאות המורכבת משלל נהלים ותקנות המקשים עליהם את התהליך המורכב ממילא של הסדרת מעמדם בישראל. מדובר, ברוב המקרים, על מהגרים שמדינות מוצאם הן מדינות עולם שלישי -- מדינות מתפתחות כמו הפיליפינים, הודו נפאל ואחרות --  שהמצב בהן הוא עוני ודלות וקשיי פרנסה. קשיים אלו מביאים את אותם המהגרים לקבל החלטה לא פשוטה ולהיפרד מבני משפחתם רק כדי להבטיח לעצמם ולמשפחה תנאי מחייה טובים יותר.

במסמך "מרכז החקר והמידע של הכנסת" מצוין כי: "מדינת ישראל אינה רואה בעצמה מדינת הגירה הפתוחה לפני מהגרים בני כל הלאומים, אלא מדינת הלאום של העם היהודי, והיא פותחת את שעריה לבני העם היהודי. לכן אין למדינת ישראל מדיניות של קליטת מהגרי עבודה, כפי שמקובל למשל ברוב המדינות המשתייכות לארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח (OECD), ואין בה מכסות הגירה או מכסות למבקשי מקלט ופליטים".

מכאן, שהסיבה העיקרית להיעדר מדיניות קליטת מהגרי עבודה בישראל היא החשיבות העליונה במדינה לשמור על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בניגוד לשיקולים אחרים המשפיעים על יחסן של מדינות אחרות בנוגע למהגרים לארצן.

מהגרי עבודה בישראל המכונים עובדים זרים, מוגדרים לפי חוק עובדים זרים (1991) כעובדים שאינם אזרחים ישראלים או תושבים בה. המדינה מאפשרת את הגעתם לישראל אולם הם לא זכאים למעמד קבוע של אזרח או תושב ואין באפשרותם לקבל מעמד של קבע בישראל מתוקף עבודתם בה. למעשה, חוקיות מעמד העובדים הזרים תלויה בקיום שני תנאים:

המעסיק מחזיק בהיתר העסקה תקף בענף התעסוקה בו הממשלה מאפשרת להעסיק עובדים זרים, והעובד הזר מחזיק באשרת עבודה בתוקף לאותו ענף תעסוקה, והוא רשום אצל המעסיק לו ניתן  ההיתר. אשרת העבודה ניתנת להארכה עד לתקופה כוללת של 63 חודשים. בין הענפים בהם מועסקים עובדים זרים חוקיים: חקלאות, סיעוד, בניין, עובדים מומחים. למעט מענפי הסיעוד והמומחים, הממשלה קובעת מכסת עובדים זרים בשאר התחומים. הדרישה לחדש את אשרת ההעסקה מדי שנה, ויחד עם התנאי להעסקה מוסדרת אצל מעביד שקיבל היתר העסקה, יוצרים מעמד של עובדים בלתי חוקיים רבים שאולי נכנסו לישראל כחוק עם אשרת עבודה חוקית אולם לא נותרו כאלה. מאחר ואין הגירת עבודה רשמית לישראל, לא יכולים העובדים הזרים להפוך לאזרחים ישראליים.

פליטים ומבקשי מקלט בישראל

הגירה לישראל אינה נובעת רק ממהגרים מבקשי עבודה או לזכאים להתגורר בארץ מכוח חוק השבות. לארץ מגיעים גם פליטים המבקשים מקלט, לאחר שנמלטו מארצם.

מדינת ישראל קיבלה על עצמה את אמנת הפליטים של האו"ם (1954). עיקרי אמנה זו היא שאין להחזיר פליטים לארצם במידה והם נרדפים בארץ ממנה נמלטו. השותפות של מדינת ישראל באמנת האו"ם היא יעילה מבחינה מוסרית ואסטרטגית. היא מוכיחה, כמדינה, שהיא מגינה על אותם הפליטים מפני גורל מר הצפוי להם בארצם והיא גם ניצבת לצד מדינות רבות ששותפות אף הן לאמנת האו"ם, נתון המשפר את תדמית המדינה.

מבקשי המקלט הם כל מהגר אשר ביקש לקבל מקלט בישראל בשל רדיפתו או סכנה הנשקפת לחייו בארץ מוצאו. ההגדרה היא זמנית עד שתוכרע הבקשה לאחר בדיקה. אם הבקשה אושרה יוכר מבקש המקלט כפליט בעוד שאדם שבקשתו לא אושרה הופך לבר הרחקה בדיוק כמו כל זר אחר השוהה בישראל באופן לא חוקי.

יחד עם הנאמר, ולמרות שישראל הוקמה במטרה לשמש בית לפליטים יהודים, כשמדובר בפליטים שאינם יהודים, המדיניות לקליטתם היא נוקשה ומורכבת.

במספר מקרים אישרה מדינת ישראל קליטה של פליטים במידה נרחבת: בסוף שנות השבעים של המאה העשרים קלטה מדינת ישראל כמה מאות פליטים מדרום וייטנאם שחששו לחייהם לאחר כיבוש המדינה בידי צפון וייטנאם והקמת המשטר הקומוניסטי.

בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים קלטה מדינת ישראל כמאה פליטים מבוסניה, בעיצומה של המלחמה ששררה שם. כמו כן קלטה מדינת ישראל פליטים מדארפור, אזור במערב סודן, שסובלת מזה שנים רבות ממלחמה אכזרית ורצח עם. בניגוד לפליטים שקלטה המדינה מוייטנאם ואשר קיבלו אזרחות ישראלית מלאה והפליטים מבוסניה, אשר קיבלו מעמד של תושב קבוע והבטחה למקלט כל עוד נשקפת סכנה לחייהם, הרי שהפליטים מדארפור קיבלו מישראל מעמד של תושב ארעי בלבד. משמעות הדבר היא שהפליטים הללו החזיקו בתעודת זהות והיו רשאים לעבוד בכל עבודה ואף קיבלו שירותים מהמוסד לביטוח לאומי, אולם רק באופן זמני. כאשר אדם מקבל מעמד של תושב ארעי מבלי שיוכל להפוך מעמד זה לתושב קבע, משמעות הדבר היא שיהי עליו לעזוב את המדינה בשלב מסוים.

דוגמאות אלו ממחישות את הצהרת מדינת ישראל כי אין לה מכסות הגירה עבור מבקשי מקלט ופליטים. כל מקרה נבדק לגופו ובתלות בהחלטת הממשלה ובתאם לאינטרסים שלה. עולה מכך כי כפי שלא קיימת במדינה מדיניות הגירה ברורה כלפי מהגרים לצורך עבודה, כך גם לא קיים בחוק מעמד ברור לפליטים. וכך עולה שלעתים יקבלו פליטים אלו מעמד של אזרחים, לעתים של תושבי קבע ובפעמים אחרות של תושב ארעי.

קבוצה נוספת של מהגרים, בנוסף לעובדים הזרים והפליטים הם מסתננים ומבקשי מקלט מכוח מעמד כפליטים. עקרונית הם זכאים למעמד של פליט אישי, וככאלה, נבדקת קודם האפשרות האם באמת מדובר באדם הזקוק להגנה ולמקום מפלט או באדם המבקש לעצמו עתיד כלכלי טוב יותר. מסיבה זו הם אינם מורחקים מיידית ומקבלים אשרת שהייה זמנית לפי חוק הכניסה לישראל, סעיף 2א (1952) ולפיו שר הפנים רשאי לתת רישיון זמני לישיבת ביקור עבור מי שנמצא בישראל ללא רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה עד לצאתו-או הרחקתו-מישראל. צו זה הוא מעין עיכוב של צו ההרחקה אותו מטיל החוק על אדם השוהה בישראל באופן לא חוקי. אשרת השהייה היא זמנית ומאפשרת למדינה שלא להרחיק מהגרים שאינם בעלי זכות שהייה או ישיבה בארץ ואילו לזרים היא מאפשרת זכות שהייה בלבד בישראל.

במידה ומדובר בקטינים, הם זכאים לקבל שירותי בריאות, רווחה וחינוך בהיותן זכויות אוניברסליות מכוח אמנת האו"ם העוסקת בזכויות הילד. בפועל לא תמיד מתקיימים עיקרי אמנה זו והם נתונים לפרשנות משרדי הממשלה השונים. מדיניות מתן אשרה זמנית ואי הרחקה זמנית של מסתננים לישראל משתנה מעת לעת, בעיקר בכל הנוגע למסתננים מאפריקה, שם קיים חשש לחייהם במידה ויוחזרו למדינת מוצאם. בכל הנוגע למסתננים מסודן ומאחר ולישראל אין קשרים דיפלומטיים עם מדינה זו, קיים קושי פרקטי ולוגיסטי בהחזרתם והם "נהנים" מהארכת שהותם בישראל עקב סיבה זו. לאחרונה נוקטת המדינה בעמדה של הגברת חזרתם למדינתם דרך ארצות אחרות גם שלא מרצונם. יודגש כי לא כל המסתננים מאפריקה נחשבים למבקשי מקלט אולם גירושם מעוכב על מנת לאפשר למדינה לבדוק את האפשרות הזו ולאפשר להם להגיש בקשה למקלט.

מאחר וחלק גדול של מבקשי המקלט הם מסתננים תהליך קליטתם מתנהל בכפוף לחוק למניעת הסתננות (1954), הם יכולים על פי חוק להיות מוחזקים על ידי הצבא לתקופה של עד עשרה ימים. במהלך ימים אלו נערך להם תשאול מטעם מנהל האכיפה של רשות האוכלוסין ומשם הם מועברים לבית הסוהר סהרונים. בהמשך תוציא רשות האוכלוסין וההגירה צווים הנוגעים להמשך שהייתם של אותם מסתננים בארץ. כמו כן אחראית רשות האוכלוסין להביא את המסתננים לדין.

במידה ונקבע שהמסתנן הוא בר הרחקה הוא יישאר במתקן השהייה עד להרחקתו. אם נמצא כי קיים קושי בהרחקת המסתנן למדינת המוצא שלו יכול מנהל האוכלוסין להורות על שהיית המסתנן במתקן לתקופה של עד שנה. סמכות זו לא חלה על קטינים, נשים אנשים מעל לגיל ששים והורים לקטינים המצויים בארץ.

רוב מבקשי המקלט בעלי אשרת שהייה בישראל לא מודעים לזכויותיהם וחובותיהם, כולל זכויות עבודה.

מהגרי עבודה המעוניינים להישאר בישראל

חלק מהעובדים הזרים מעוניינים להמשיך ולחיות בישראל ואף מקימים משפחה ומביאים ילדים לעולם, ילדים שנולדו בישראל. המדיניות בנוגע לעובדים אלו אינה תמיד ברורה וברוב המקרים נותרים העובדים הזרים מחוסרי זכויות.

סוגיית ההגירה היא חשובה ונוגעת בשאלות יסוד רבות של החברה במדינת ישראל. עד היום אין מדיניות ברורה ומוגדרת במדויק בנוגע לזכויות והחובות של המגיעים לישראל לצרכי עבודה ולכאלה המבקשים למצוא בה מקלט. כמו כן המדיניות בנוגע לילדי עובדים זרים שנולדו בישראל היא עמומה ולא ברורה. גם אחרי למעלה מעשרים שנות גיוס עובדים זרים ממדינות בחו"ל, יחס הממשלה לסוגיה אינו עקבי, משתנה בתדירות גבוהה ואף מלא בסתירות. כאמור מדיניות שהייתם של מהגרי עבודה מוגבלת ל -63 חודשים ועם היתר עבודה שמחייב את המעסיק לרשום את העובד על שמו, ורישיון השהייה של העובד הזר מותנה בעבודתו אצל אותו המעסיק. משמעות הדבר היא שעובד זר שהפסיק לעבוד אצל אותו המעסיק מסיבות שונות, הפך לשוהה שלא כדין לאלתר עם רשיון שהייה מבוטל. מדיניות זו השתפרה מעט לאחר עתירה שהוגשה על ידי מספר ארגוני זכויות אדם בשנת 2006 אולם עדיין קיימים הגבלים רבים והצרת צעדיהם של העובדים הזרים. אחת מהמגבלות בהם נתקלים העובדים הזרים היא זכותם הבסיסית לקיים חיי משפחה והמדינה עדיין נוקטת במדיניות של כליאת ילדי מהגרי עבודה שאינם שוהים כדין בישראל.

נכון לשנת 2018 קובעים חוקי המדינה כי ילד אשר נולד למהגרים השוהים בישראל שלא כדין, לא יהיה זכאי לקבלת מעמד חוקי בארץ. כמו כן, אם מהגרת עבודה שילדה מעוניינת לשמור על מעמדה כעובדת, יהיה עליה להסגיר את אב ילדיה לרשויות למטרת גירושו. כמו כן מאפשר החוק מעצר עובדת שאיבדה את מעמדה החוקי בישראל יחד עם ילדיה ועד לגירושה מהארץ.

בשנת 2006 קיבלה הממשלה החלטה חד פעמית להסדיר את מעמדם של ילדי מהגרי העבודה ומניעת גירושם וגירו ששאר בני המשפחה. שר הפנים העניק מעמד של תושב קבע לילדים ובתנאי שיעמדו במספר קריטריונים, ביניהם:

  • הם חיו בישראל לפחות שש שנים ברציפות
  • הם הגיעו לישראל לפני גיל 14
  • הם לומדים, או למדו, במוסדות חינוך ממלכתיים ודוברים עברית
  • הוריהם נכנסו לישראל כחוק, עם אשרת תייר או אשרת עובד

ההחלטה היתה חד פעמית ובמסגרתה העניק שר הפנים מעמד של תושב ארעי לבני משפחת הילד, עד שיגיע לגיל 21. לאחר מכן יכול היה הילד להגיש בקשה לקבלת אזרחות ואילו ניתן היה לאשר להוריו מעמד של תושבי קבע.

בשנת 2010 התקבלה עוד החלטה חד פעמית על ידי הממשלה והקריטריונים למתן מעמד לילדי מהגרי עבודה השתנו מעט. מי שענה לקריטריונים הללו באותה השנה והכיר את החלטות הממשלה, הגיש בקשה וקיבל, מעמד של תושב קבע בישראל. מהגרי עבודה רבים לא הצליחו לעמוד בתנאי החלטות המדינה ולא הצליחו להגיש את כל המסמכים שדרש משרד הפנים, כך שבסופו של דבר נעצרו וגורשו מישראל יחד עם ילדיהם.

כיצד ניתן לצמצם את הנזקים ואת החששות הכבדים בנוגע להסדרת מעמד עובדים זרים ומבקשי מקלט בישראל? הדרך האופרטיבית ביותר היא הכרת הוראות החוק והבנתן, ובפרט כשאר קיימים עדכונים רבים ושכיחים בהוראות אלו. אולם רק היכרות מעמיקה עם החוק תאפשר הכנה מיטבית לכל תרחיש אפשרי.

פסיקת דוגמא בנושא הסדרת מעמד של מהגר לישראל מטעמים הומניטריים

עת"מ 1153/06 אולוכנוב נ' שר הפנים:  העתירה היא בבקשת אשרת שהייה מסוג ב1 או לחילופין הענקת מעמד חוקי בישראל מטעמים הומניטריים.

העותרת נולדה בשנת 1929 בטביליסי, גרוזיה ונישאה בשנת 1956. מנישואים אלו נולדו שני ילדיה, יורי ודינה ואילו בעלה של העותרת נפטר בשנת 1978. בשנת 1997 נישאה ביתה של העותרת, דינה, ליהודי בשם אנטולי קריבון שעלה לישראל בשנת 1999. שנה לאחר מכן הצטרפה אליו דינה, רעייתו. בשנת 2004 הגיע העותרת לישראל באשרת תייר לתקופה של שלושה חודשים על מנת לבקר את ביתה. במהלך שהותה בארץ נודע לה כי ביתה בטביליסי נפרצה וכי חיים בה פולשים. לטענתה ולתחושתה, אין בכוחה להיאבק באנשים אלו. כמו כן ציינה העותרת כי בגרוזיה אין אדם קרוב שיטפל בה, זאת בנוסף לעובדה כי אין לה מקום אחר לגור בו. אשרתה של העותרת הוארכה מספר פעמים והיא ביקשה לקבל מעמד בישראל. בקשתה לקבלת מעמד על פי נוהל הורה קשיש נדחתה על ידי משרד הפנים.

נוהל הורה קשיש נוצר מטעמים הומניטריים במטרה לאחד הורה קשיש ובודד עם בני משפחתו בישראל. תיקון הנוהל משנת 2005 קובע כללים למתן מעמד להורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי. תנאי הסף להחלת נוהל זה הם:

המוזמן לארץ הוא הורה בודד של המזמין שהוא אזרח ישראלי

גיל ההורה הוא מעל ששים שנה

למוזמן אין עוד ילדים בחו"ל

אין התנגדות של גורמים כלשהם

לטענת המשיב הוארכה האשרה של העותרת מספר פעמים אולם הסיבה לסירוב להעניק לה מעמד של תושב קבע נעוצה בעובדה שיש לעותרת בן נוסף. לפיכך היא לא עומדת בקריטריונים של נוהל הורה קשיש. העותרת מצידה הציגה מסמכים וראיות כי בנה עבר להתגורר ברוסיה. הוא מוכר כנכה ומתפרנס מקצבה ומסיוע בת זוגו.

החלטת בית המשפט: העותרת התאלמנה מבעלה ועונה על הקריטריון של הורה בודד. היא בת 77 ובמשך כארבעים שנה לא מקיימת קשר עם בנה ברמה היומיומית, חגים וכדומה. ולכן יש לפרש את הנוהל כאילו "למוזמן אין ילדים נוספים בחו"ל". כאן נפגש ההקשר ההומניטרי עם נוהל הורה קשיש. לאור הפרשנות ההומניטרית שיש לתת לסעיפי נוהל הורה קשיש ולאור עובדת גילה של העותרת ומאחר ואין כל מניעה אחרת להשאירה בישראל, קבע בית המשפט כי היא עמדה בהוראות הנוהל ויש להיעתר לבקשתה ובשל כך אין צורך לדון בטעמים הומניטריים אלא לאשר את הבקשה על סמך נוהל הורה קשיש.

חשיבות הייצוג המשפטי בענייני הגירה לישראל

מן האמור לעיל אנו מבינים שהחוקים, המדיניות, הנהלים והתקנות במדינת ישראל משתנים ללא הרף. רק אדם מיומן המעורה לפרטי פרטים של שינויים בתקנות ובנהלים יכול לסייע למבקשים להגר לישראל לעשות זאת על הצד הטוב ביותר ואף לנצל מצבים מסוימים, "מומנטום", כמו הוראות שעה מיוחדות שאם לא ינוצלו בזמן לא ניתן יהיה לשוב וליהנות מהן ולהחמיץ את ההזדמנות.

עורך דין הגירה דוד אנג'ל, עם נסיון של מעל לעשרים שנה בתחום ההגירה לישראל, הוא הכתובת שלכם לקיצור תהליכים ומניעת טעויות שעלולות לגרום ליותר נזק מאשר תועלת, אפילו במחיר של סירוב בקשה להגירה מטעמי עבודה או טעמים הומניטריים ואחרים. הצעד הנכון הוא להיעזר באיש מקצוע בעל מוניטין והצלחות מוכחות במדינה מלאה באתגרים ובמדיניות מורכבת כזו הנהוגה בישראל.