בגידה ומשמעותה המשפטית: מדריך מקיף
בגידה בהליך גירושין: האם יש לה השלכות משפטיות בישראל?
בניגוד לדעה הרווחת, לדיני המשפחה האזרחיים בישראל בגידה אינה מהווה בדרך כלל עילה להטלת סנקציות משפטיות בהליך הגירושין.
כלומר, בני זוג נשואים (יהודים) שבגדו – בין אם הבעל או האישה – לרוב לא "ייענשו" משפטית בחלוקת רכוש או בענייני משמורת ומזונות אך ורק בשל עצם הבגידה. המשפט הישראלי בתחום המשפחה מתבסס בעיקרו על עקרון של גירושין ללא אשמה, ולכן סוגיות רכוש, משמורת ילדים וכדומה מוכרעות לפי חוק וחזקה על שיתוף, טובת הילד ויכולתם הכלכלית של ההורים – ולא לפי שיפוט מוסרי של נאמנות בן הזוג.
בתי המשפט לענייני משפחה הבהירו בפסיקה שאין לתת משקל לפן המוסרי של עצם מעשה הבגידה בעת פסיקת הזכויות.
עם זאת, חשוב להדגיש כי במערכת המשפט לענייני משפחה בישראל פועלים במקביל שני מסלולים משפטיים:
בתי הדין הדתיים (בני זוג יהודים מתגרשים בבית הדין הרבני)
ובית המשפט לענייני משפחה (שערכאתו האזרחית עוסקת בחלוקת רכוש, מזונות, משמורת וכו').
משמעות הדבר היא שאותה התנהגות של בגידה יכולה לקבל התייחסות שונה לחלוטין בשתי הערכאות.
בפועל, בעוד שבערכאה האזרחית (בית משפט למשפחה) בגידה נתפסת כאירוע אישי-מוסרי שאין לו כשלעצמו השלכות משפטיות מהותיות, הרי שבערכאה הדתית (בית דין רבני) עלולה להיות לבגידה משמעות גדולה, כפי שיפורט בהמשך.
רק במקרים חריגים במיוחד, שבהם הבגידה מלמדת על קרע עמוק וארוך-טווח במארג הנישואין, עשויה לעלות שאלה של השפעה משפטית – וגם זאת נדיר מאוד, כפי שמלמדת פסיקת בית המשפט העליון שדחתה ניסיון לתת משקל לבגידה בחלוקת הרכוש פעם אחר פעם.
ההבדלים בין בית הדין הרבני לבית המשפט למשפחה בהתייחסות לבגידה
גישה הלכתית מול גישה אזרחית:
בבתי הדין הרבניים, הפועלים לפי ההלכה היהודית, מיוחסת חשיבות רבה לנאמנות בני הזוג. ההלכה אינה מכירה בעקרון "היעדר אשמה" בגירושין, אלא דורשת "עילת גירושין" ממשית.
בגידת אישה נחשבת בהלכה לעילה חמורה ביותר, המצדיקה ואף מחייבת גירושין באופן מיידי. אם הוכח שאישה נשואה קיימה קשר אינטימי עם גבר אחר, בית הדין הרבני יחייב את בני הזוג להתגרש לאלתר;
ואף יותר מכך – אם זהות הגבר ידועה, האישה נאסרֶת הן על בעלה והן על אותו גבר עמו נחשדה (כלומר, אין היא יכולה עוד להמשיך בנישואיה לבעל, ואף אסור לה להינשא בעתיד לאותו אדם איתו בגדה).
יצוין כי גם התנהגות שאינה בגידה מלאה– מה שמכונה בהלכה "מעשה כיעור" – למשל ראיות לכך שאישה נצפתה במצבים אינטימיים (כגון התחבקות או בילוי לילה עם גבר זר) – עלולה להספיק כדי שבית הדין יקבע שהאישה התנהגה באופן המעלה חשד ממשי לבגידה.
במצב כזה בית הדין יראה זאת בעין קשה ויורה על גירושין מידיים, אף אם לא הוכחה בעילה ממש. למעשה, מבחינת ההלכה אין הבדל עקרוני בין בגידה חד-פעמית לבגידה מתמשכת – שני המקרים חמורים ודינם זהה: חובה לסיים את הנישואין.
לעומת זאת, בגידת הבעל אינה נתפסת בהלכה כאירוע בעל משקל סימטרי. במקרים רבים, עצם העובדה שהבעל בגד אינה עילה אוטומטית לחייב אותו להתגרש.
בעל שבגד יכול, תיאורטית, לטעון שברצונו בשלום-בית ולבקש הזדמנות לשקם את הנישואין, ובית הדין אף עשוי לתמוך בכך אם מדובר במעידה חד-פעמית. רק אם הבגידה של הבעל הייתה מתמשכת או לוותה בהשפלה ופגיעה קשה באישה, עשוי בית הדין לראות בכך עילה מוצדקת לחייב גם את הבעל בגירושין.
אף על פי כן – בבתי הדין כיום בהחלט מכירים בכך שאישה זכאית לדרוש גט אם בעלה מנהל רומן, ובמקרים של רומן מתמשך או חיים כפולים של הבעל – בית הדין יחייב בגט לבקשת האישה.
במילים אחרות, ההבדל הוא בעיקר בדרגת החומרה והאופן: בגידת אישה – עילת גירושין מיידית ומוחלטת; בגידת גבר – עילה יחסית שתלויה בנסיבות ובעוצמת הפגיעה.
בבית המשפט לענייני משפחה:
בערכאה האזרחית, בניגוד לביה"ד הרבני – שאלת הבגידה של מי מבני הזוג כשלעצמה כמעט ואינה רלוונטית להכרעת הסכסוך.
בני זוג יכולים להתגרש בבית המשפט האזרחי בלי צורך להוכיח עילה מיוחדת (די בכך שהנישואין עלו על שרטון), ולכן בית המשפט לא עוסק בשאלה "מי אשם בקרע".
כתוצאה מכך, ההתנהגות המוסרית של בני הזוג אינה קריטריון בחלוקת הרכוש, בקביעת המשמורת או בהטלת חיובים כספיים.
כך למשל, בית המשפט לא "יעניש" הורה בוגד בשל בגידתו על ידי שלילת זמני שהות עם הילדים, ולא יקפח בן זוג בחלוקת ממון בגלל חוסר נאמנותו.
במילים אחרות, בתי המשפט למשפחה עוסקים בתוצאות המעשיות של פירוק הנישואין, ולא בסיבת המשבר.
חריג לכלל זה יכול להיות כאשר הצדדים עצמם מעלים את נושא הבגידה כבעל משמעות משפטית, למשל כאשר בעל דורש לשלול מאשתו מזונות אישה בשל בגידתה או כאשר אישה מבקשת פיצוי נזיקי על עוגמת נפש שנגרמה לה עקב בגידת בעלה (נסביר בהמשך).
אך גם אז, הגישה האזרחית תהיה זהירה מאוד במתן משקל לנושא הבגידה, ונטייתה הכללית היא להימנע מהכנסת שיפוט מוסרי להליך המשפטי.
חשיבות ניצחון במרוץ הסמכויות:
הבדלי הגישה בין בית הדין הרבני לבית המשפט למשפחה מעניקים חשיבות רבה לבחירת הערכאה במקרי בגידה.
בני זוג יהודים רשאים לפנות במקביל לשתי הערכאות, דבר שיוצר "מרוץ סמכויות", בו כל צד שואף לנהל את ההליך בפורום הנוח לו.
בעל נבגד יעדיף לרוב את בית הדין הרבני כדי לשלול כתובה או מזונות אישה, בעוד אישה שבגדה תעדיף את בית המשפט לענייני משפחה, שם לבגידה אין משמעות משפטית רשמית.
החוק קובע שהערכאה שתפסה סמכות ראשונה – היא שתדון בנושא. לכן, הצדדים נוקטים לרוב בגישה טקטית בהתאם לאינטרס, וחשוב לקבל ייעוץ משפטי מהיר כדי להימנע מטעויות בזירה קריטית זו.
השפעת הבגידה על תביעות רכוש, כתובה ואיזון משאבים
חלוקת רכוש (איזון משאבים):
הדין הישראלי קובע כי בעת גירושין יש לחלק באופן שוויוני (או בהתאם להסכם ממון, אם קיים) את הרכוש שנצבר במהלך הנישואין.
חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973 וחזקת השיתוף (לגבי מי שנישאו לפני כניסת החוק לתוקף) משרטטים עיקרון שלפיו בני זוג נשואים שותפים באופן שווה לנכסים שצברו במאמץ משותף, ואין קשר לשאלה מי "אשם" בפירוק הנישואין.
על פי עיקרון זה, בגידה כשלעצמה אינה פוגעת בזכויות הרכושיות של בן הזוג הבוגד. בתי המשפט הבהירו כי אין להטיל סנקציות רכושיות על צד שבגד – אין "קנס" כספי על חוסר נאמנות.
גם פסיקת בית המשפט העליון חזרה וקבעה שאין להתחשב במוסריות ההתנהגות במסגרת חלוקת רכוש: "אין לתת משקל לפן המוסרי של עצם מעשה הבגידה בכל הנוגע לאופן חלוקת הרכוש".
לצד זאת, התפתחה בפסיקה תורת ה"שיתופיות המוחלשת": במקרים חריגים שבהם אחד מבני הזוג ניהל חיים כפולים ומשק בית נפרד לאורך זמן ממושך, אפשר לטעון שבפועל השיתוף הכלכלי בינו לבין בן זוגו היה מוחלש בתקופה הרלוונטית.
בפועל, בתי המשפט כמעט שאינם מיישמים דוקטרינה זו אלא במקרים נדירים ביותר – כאשר הוכח ניהול חיים כפולים ממש (רומן נסתר ורצוף לאורך שנים רבות, עם הקמת תא משפחתי מקביל).
ואף אז, מבהירים שהמטרה אינה "ענישת" הבוגד אלא שיקוף מציאות חיים שבה בפועל לא הייתה כוונת שיתוף מלאה. לדוגמה, בית המשפט העליון ציין שייתכן שבגידה ממושכת מאוד תעיד על היעדר שיתוף, אך הדגיש ש:"אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף".
אכן, בשורה ארוכה של פסקי דין – החל מע"א 264/77 דרור נ' דרור (1978) ועד פסיקות עדכניות – נקבע שבגידה יכולה לשים קץ לשיתוף בעתיד (למשל לקבוע את מועד הקרע מוקדם יותר), אך אין בכוחה לשלול זכויות שכבר נצברו לבן הזוג הבוגד.
לכן, בן זוג שבגד לא ייצא מנישואיו חסר-כל בשל כך, וכלל נכסי המשפחה יחולקו לפי החוק, ללא קשר להתנהגותו.
זכויות כתובה:
הכתובה היא התחייבות כספית שהבעל מעניק לאשתו בעת הנישואין הדתיים, שמטרתה להבטיח לה זכויות כלכליות במקרה של גירושין שאינם באשמתה.
תביעות כתובה נדונות רק בבתי הדין הרבניים לפי ההלכה, הקובעת חד-משמעית כי אישה שבגדה בבעלה – מפסידה את כתובתה.
גם "מעשה כיעור" – התנהגות המעוררת חשד סביר לבגידה – יכול להספיק כדי לשלול את הכתובה, גם ללא הוכחת יחסים אינטימיים בפועל. די למשל בתיעוד של חוקר פרטי המראה התנהגות אינטימית עם גבר זר.
הדין ההלכתי אינו דורש רמת הוכחה כמו במשפט פלילי, אלא מסתפק בראיות נסיבתיות משמעותיות, כגון תצלומים או התכתבויות מפלילות, אשר יוצרות בקרב הדיינים התרשמות שהאישה אינה נאמנה.
מנגד, כאשר הבעל הוא שבגד, אין בכך עילה לשלול מהאישה את זכויותיה. להיפך – בית הדין עשוי לחייבו לשלם את מלוא הכתובה ואף להוסיף "פיצויי גירושין" אם הבגידה לוותה בפגיעה קשה או נמשכה לאורך זמן.
עם זאת, ביה"ד שוקל גם נסיבות פרטניות – כמו חוסר יכולת כלכלית או סכום כתובה מופרז – אך ככלל, בגידת הגבר אינה משחררת אותו מחובותיו, ובוודאי שלא מזכה אותו בהקלה.
זכויות רכושיות אחרות:
מעבר לכתובה, אין לאישה בוגדת "עונש" רכושי נוסף על-פי דין דתי.
במילים אחרות, אף אם הבגידה שוללת מן האישה את כתובתה, אין פירוש הדבר שהיא מפסידה את חלקה ברכוש המשותף.
גם פסיקת בית הדין הרבני בשנים האחרונות, בהשפעת ביקורת בג"ץ, מכירה בכך שאישה בוגדת אינה מאבדת זכויות קנייניות ברכוש שנצבר במהלך הנישואין או שהיה בבעלותה לפני כן.
כך, למשל, דירת המגורים המשותפת או כספים שנצברו בחשבון המשותף – ימשיכו להתחלק שווה בשווה בין הצדדים גם אם האישה בגדה, ואין בית הדין "מעניש" בביטול חלקה של האישה בזכויות אלו.
אמנם בעבר היו מקרים שבתי דין רבניים נטו להתחשב בבגידה גם בסוגיות רכושיות (למשל, סירבו להכיר ב"זכויות בשיתוף ספציפי" של אישה בדירה הרשומה על שם הבעל בטענה שבגידתה שוללת כוונת שיתוף מצדו), אך התערבותו העקבית של בית המשפט העליון הבהירה שערכאה דתית אינה מוסמכת לחרוג מהעיקרון האזרחי של שיתוף ללא תלות באשמה.
בעקבות זאת, כיום גם בתי הדין הרבניים נמנעים מלהפלות לרעה בן זוג בוגד בחלוקת הרכוש המשותף, כדי שלא להסתכן בחוסר אישור או ביטול בפיקוח בג"ץ.
בסיכומו של דבר, חלוקת הרכוש תהיה בדרך כלל אובייקטיבית ושווה, ללא קשר לשאלת הבגידה, למעט במקרים הקיצוניים שתוארו (חיים כפולים וכו'), ותוך שמירה על עיקרון שהבגידה אינה שוללת זכויות רכושיות מוקנות.
בגידה והשפעתה האפשרית על מזונות ועל משמורת ילדים
מזונות ילדים:
דמי מזונות לילדים נקבעים בישראל על-פי צרכי הילדים, יכולות ההורים ועקרון טובת הילד – ללא זיקה לשאלת אשמת ההורים בפירוק הנישואין. לכן, בגידה של אחד ההורים לא תשפיע על גובה חיוב המזונות לילדים.
בגידה של אחד ההורים אינה משפיעה על חיוב המזונות. מזונות הילדים הם זכות של הילד, לא כלי ענישה בין ההורים. רק שיקולים הקשורים לטובת הילד – כמו צרכים מיוחדים או יכולת השתכרות – נלקחים בחשבון.
מזונות אישה:
כאן אנו נכנסים למתח שבין הדין הדתי לדין האזרחי, שכן זכות האישה הנשואה למזונות מבעלה נשענת על הדין האישי (היהודי, בדרך כלל) המחייב את הבעל לזון את אשתו כל עוד הם נשואים.
לפי ההלכה, אישה שבגדה באישה – "אסורה על בעלה" ומאבדת את זכותה למזונות ממנו.
ואכן, בית הדין הרבני לעולם לא יפסוק מזונות אישה לאישה שנמצא כי בגדה. הבעל במצב כזה פטור מהחובה ההלכתית לכלכל את אשתו, שכן היא נחשבת כמי שהפרה את נאמנותה ונפסלה מלקבל את תמיכתו.
בבית המשפט לענייני משפחה – שלעיתים דן אף הוא בתביעת מזונות אישה (למשל, אם הצדדים אינם יהודים, או בהסכמת הצדדים) – קיימת סמכות לשלול מאישה מזונותיה אם הוכחה בגידה חמורה מצדה.
עם זאת, הפרקטיקה האזרחית זהירה ומצמצמת יותר: בתי המשפט למשפחה נמנעים בדרך כלל משלילת מזונות אישה אלא במקרים ברורים וחד-משמעיים, וזאת משום שמוסד המזונות נועד בעיקר להגן על האישה כלכלית עד הגירושין.
בפסיקה נקבע כי כאשר מצבה הכלכלי של האישה ירוד והיא תלויה במזונותיה, בית המשפט לא ישלול אותם בקלות בשל הבגידה.
לעומת זאת, במצב שבו האישה עצמאית כלכלית, משתכרת היטב, והבגידה הוכחה מעל לכל ספק – בית המשפט לענייני משפחה עשוי להפעיל את שיקול דעתו לשלול ממנה את המזונות כדי שלא ייצא הבעל נפסד באופן בלתי צודק.
חשוב לזכור שמזונות אישה נפסקים רק עד גירושי בני הזוג בפועל (במתן הגט); לאחר הגט אין לאישה מזונות (למעט מזונות ילדים כמובן). במקרה של בעל שבגד – חובת המזונות שלו כלפי אשתו נמשכת עד לגט כל עוד הנישואין בתוקף.
משמורת ילדים והסדרי שהות:
בסוגיית המשמורת, נקודת המוצא היא טובת הילד. החוק והפסיקה מדגישים כי החלטות על משמורת והסדרי ראייה צריכות להישען על צרכים רגשיים, פיזיים וחינוכיים של הילדים, ולא על שיפוט מוסרי של ההורים.
לכן, לבגידה של אחד ההורים אין השפעה ישירה על ההכרעה, והורה שבגד אינו נחשב לפחות כשיר משפטית. בתי המשפט אינם מענישים בגידה בשלילת משמורת או בזמני שהות. גם אם אם בגדה, אין בכך כשלעצמו כדי לשלול ממנה את זכויותיה כהורה.
החריג הוא מקרה שבו הרומן עצמו גרם נזק ישיר לילדים – למשל, חשיפה לא ראויה למערכת היחסים החדשה, הזנחה הורית או הכנסת אדם המסכן את שלומם.
גם במקרים כאלה, השיקול המרכזי נותר טובת הילד, ולא "עונש" על בגידה. ככלל, מסוגלות הורית מנותקת ממידת הנאמנות בין בני הזוג.
בעבר הייתה נטייה לראות נשים בוגדות כבלתי כשירות הורותית, אך תפיסה זו אינה מקובלת עוד.
לפיכך, הורה נבגד אינו זכאי למשמורת רק בשל בגידת הצד השני, והורה שבגד אינו צפוי לאובדן זכויות הוריות אם מסוגלותו תקינה. קשיים בין ההורים יטופלו בהדרכה או תיאום הורי – לא באמצעות ענישה דרך המשמורת.
דרכי הוכחת בגידה והמשקל הראייתי הנדרש
הוכחת בגידה יכולה להיות אתגר לא פשוט, שכן מטבע הדברים מדובר במעשים הנעשים בחשאי. הדרישות להוכחה משתנות בין בית הדין הרבני לבית המשפט האזרחי.
בהלכה היהודית, כדי להוכיח בגידה (ניאוף) ממש של אישה ולבסס עליה פסק דין, הדרישה הקלאסית היא הבאת שני עדי ראייה מהימנים שראו את מעשה הבגידה עצמו בעיניהם.
דרישה מחמירה זו נובעת מההשלכות החמורות של קביעה הלכתית על ניאוף (איסורי אישות, איסור האישה על בעלה ובועלה וכו').
אולם, בפועל קשה ביותר להשיג עדות ישירה שכזו. לכן, בהלכה התפתח מושג הביניים של מעשה כיעור, המאפשר לבית הדין להסיק על בגידה מבלי עדים למעשה עצמו. "מעשה כיעור" מוגדר כדפוס התנהגות של האישה שיש בו כדי לעורר חשד סביר לכאורה שניאפה, גם אם אין הוכחה חותכת.
בית הדין מסתפק בראיות נסיבתיות חזקות המעידות ש"תמימות היא לחשוב" שלא הייתה בגידה בנסיבות אלו.
למשל, תצלומים או עדים שראו את האישה נכנסת לביתו של גבר זר בשעת לילה מאוחרת ויוצאת רק בבוקר – יכולים בהחלט לשכנע את הדיינים שאותה אישה קיימה קשר אסור, גם ללא עדות ישירה על האקט המיני עצמו.
דוגמאות נוספות: אישה שנצפתה מתנשקת ומתגפפת עם גבר שאינו בעלה, או שראוה מבלה סופ"ש בבית מלון עם גבר אחר – אלה נסיבות המוגדרות בפסיקה הרבנית כ"מעשה כיעור ברור".
די בנסיבות כאלה כדי שבית הדין יסיק בגידה ויפסוק בהתאם (חיוב בגט, שלילת כתובה וכו'). למעשה, בתי הדין הבהירו כי כאשר מוצגות ראיות נסיבתיות כבדות משקל – אין צורך בהודאת הבוגדים ואין צורך "לתפוס אותם על חם" בעיצומו של המעשה.
משקל הראיות הנדרש אינו מבוטל
עם זאת, לא די בחשדות בעלמא או בתחושות בטן של בן הזוג הנבגד. בתי הדין דורשים ראיות אובייקטיביות או לכל הפחות ראיות לכאורה מוצקות לבגידה.
למשל, הבאת עדויות חוקרים פרטיים, תמונות, התכתבויות מפלילות, הקלטות וכדומה.
חשד בלבד אינו ראיה – לדוגמה, בעל שטוען "אשתי בוגדת כי היא חוזרת מאוחר ונראית חשודה" לא יצליח בתביעתו ללא תימוכין ממשיים.
ראוי לציין שבמקרה של מעשה כיעור, הנטל על הבעל הוא להראות נסיבות שמובילות למסקנה מסתברת של בגידה, ואז עובר למעשה לאישה להפריך את החשד אם ביכולתה.
היו מקרים שבהם נשים הצליחו לסתור טענות מעשה כיעור: למשל, במקרה מסוים האישה טענה שהגבר עמנו נצפתה הוא ידיד שאינו נמשך לנשים, וששהתה אצלו בידיעת בעלה וללא יחסים אינטימיים – ואף עברה בדיקת פוליגרף לטובתה.
באותו מקרה התברר שהבעל התובע עצמו ניהל רומן, ובית הדין קבע שבנסיבות הללו אין לראות בהתנהגות האישה מעשה כיעור אמיתי.
מסקנה: בתי הדין יבחנו לעומק את הראיות וסיפור הרקע. אם יש ספק סביר ולא הוכחה חותכת או נסיבתית משכנעת, ייתכן שהאישה לא תוכרז כבוגדת (למשל, לא תישלל כתובתה).
הוכחת בגידה בבתי המשפט למשפחה:
בערכאה האזרחית, מאחר ובגידה כשלעצמה אינה נושא לדיון משפטי (אין תביעת גירושין שצריכה להוכיח עילה, כאמור), אין נטל הוכחה מובנה על נושא הבגידה.
בני זוג יכולים להתגרש בהסכמה ללא כל דיון בשאלה מי בגד. אולם, ישנן סיטואציות בבית המשפט שבהן בכל זאת נדרשת הוכחת הבגידה בעקיפין:
למשל, אם בעל טוען להפחתת/ביטול מזונות אישה בגלל שאשתו בגדה, יהיה עליו לשכנע את בית המשפט שהאישה אכן קיימה קשר אינטימי עם אחר.
במקרה כזה, בית המשפט ידרוש ראיות דומות לאלה שבית הדין דורש – תצלומים, הודאות, וכיו"ב – וברמת שכנוע גבוהה (כמעט "מאזן הסתברויות" קרוב לוודאי) כדי להצדיק שלילת מזונות.
דוגמה אחרת: אם אישה תובעת פיצויים בנזיקין מבן זוגה בטענה שגנב ממנה שנים עקב רומן שניהל (תביעות בגין "נזק לא רגשי" של בגידה), יהיה עליה להוכיח שאכן הייתה בגידה ושנגרם לה נזק ממשי.
בתביעות כאלה, שפחות נפוצות, רמת ההוכחה הנדרשת דומה לתיק נזיקין רגיל – מאזן הסתברויות שלפיו בית המשפט ישתכנע שהבגידה אירעה ושהתובעת נפגעה באמת ובתמים בצורה שמצדיקה פיצוי. בפועל, בתי המשפט גילו רתיעה מלתת סעד נזיקי על עצם הבגידה, גם כשהוכחה, מתוך חשש מפתיחת פתח ל"תביעות רגש" ותשלום על שברון לב וכדומה.
כלי החקירה ואיסוף הראיות:
במקרי חשד לבגידה, נוקטים בני זוג רבים צעד של שכירת חוקר פרטי. דוחות של חוקר פרטי, הכוללים צילומים, סרטונים ועדויות תצפית, מהווים לרוב ראיות קבילות הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט (כל עוד האיסוף נעשה כחוק, מבלי לפגוע בפרטיות באופן בלתי חוקי).
חשוב להיזהר מדרכי חקירה פסולות: למשל, חדירה לטלפון הנייד של בן הזוג ללא רשותו או התקנת תוכנת ריגול – אלו פעולות בלתי חוקיות העלולות לסבך את הצד המתגונן עצמו בעבירה.
בתי הדין ובתי המשפט נוטים כן לקבל התכתבויות או הודעות וואטסאפ חושפניות שהתגלו במקרה או שנמסרו על ידי אחד הצדדים, אך לא לקבל ראיות שהושגו בתחבולה לא חוקית.
לכן, ההמלצה היא להסתייע בבעלי מקצוע (חוקרים מורשים) ולפעול במסגרת החוק. במישור הראייתי-פורנזי, גם בדיקות פוליגרף, בדיקות DNA (למשל במקרה חשד שאישה הרתה לא מגבר אחר) וכדומה עשויות להיכנס לתמונה – לעיתים הצדדים מסכימים מרצונם להשתמש בכלים אלו לחיזוק עמדתם.
אולם, בתי המשפט ובתי הדין אינם כופים בדיקות פוליגרף או DNA ללא הסכמה, וראוי לזכור שלתוצאות שלהן משקל מוגבל (פוליגרף אינו קביל כראיה מכרעת, ועניין אבהות והיריון נכנס לסוגיית ממזרות רגישה מאוד).
** מאד מומלץ להתייעץ עם עורך דין גירושין מומחה בטרם כניסה לשלב איסוף ראיות וחקירה.
פסיקה רלוונטית לטענת בגידה
סוגיית הבגידה במסגרת הליכי גירושין העסיקה לא אחת את בתי המשפט. כפי שתואר, בית המשפט העליון התווה כמה קווים מנחים עקרוניים:
-כבר בשנת 1978, בפסק הדין בעניין דרור נ' דרור, נקבע העיקרון שאין "ענישה רכושית" עקב בגידה: בגידה יכולה להביא לסיום חיי השיתוף מכאן ולהבא, אך אינה שוללת למפרע זכויות שהצטברו.
עיקרון זה – "אין נענשים על בגידה למפרע" – חזר והודגש בפסיקות עוקבות, לרבות בבג"ץ 1000/92 (פרשת בבלי) שהחיל את חוק יחסי ממון בבתי הדין הדתיים, ובעוד פסקי דין לאורך השנים.
-בג״ץ 8928/06 (2008) ו-בג״ץ 3995/00 (2002) חיזקו את ההבחנה בין התנהגות לא מוסרית לבין זכויות קנייניות: נפסק כי בגידה יכולה, במקרים קיצוניים, לשמש אינדיקציה להיעדר כוונת שיתוף בנכס ספציפי, בעיקר אם הייתה ממושכת מאוד (כגון רומן שנמשך 12 שנה מתוך 17 שנות נישואין בבג״ץ 3995/00).
אולם, גם באותם מקרים הבהיר בית המשפט שאין מדובר בענישת הבוגד אלא בקביעה עובדתית לגבי טיב היחסים הכלכליים ששררו בין בני הזוג.
-אחד המקרים הבולטים והעדכניים הוא בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני בחיפה (ובג"ץ 9780/17 שחובר אליו), שעסק בהחלטת בית הדין הרבני לשלול מאישה את זכויותיה בדירת המגורים (שהייתה רשומה על שם הבעל מלפני הנישואין) משום שבגדה בו.
בית הדין הרבני הגדול ראה בבגידה משום ראיה שלא הייתה כוונת שיתוף של הבעל בדירה.
בפסק הדין המקורי בבג"ץ (2018) דעת רוב השופטים (ד' מינץ וא' שטיין) הייתה שלא להתערב בהחלטת בית הדין – הם סמכו ידיהם על הנמקת בית הדין שלפיה אין כאן ענישה אלא יישום דיני השיתוף הספציפי בהתאם להתנהגות הצדדים.
אולם, ניתן דיון נוסף בהרכב מורחב (דנ"ג 8537/18) בפני תשעה שופטי עליון, אשר הפך את ההחלטה.
בהרכב המורחב, כבוד השופט י' עמית כתב חוות דעת מרכזית שבה חזר וקבע נחרצות את הכלל שאין לשלול זכויות רכושיות בשל בגידה, והדגיש שגם אם שוקלים את הבגידה – יש לעשות זאת רק דרך משקפי הדין האזרחי (חוק יחסי ממון), למשל בבחינת מועד הקרע וקיום כוונת שיתוף, ולא כהענשה דתית.
**קיימת עוד פסיקה רבה, אתם מוזמנים לפנות למשרדנו לקבלת מקרים נוספים שנדונו לאורך השנים (כולל בייצוג תחת משרדנו).
המלצות לניהול תיק גירושין הכולל טענת בגידה:
להלן מספר המלצות מעשיות לאדם העומד בפני הליך גירושין שבו הבגידה מהווה חלק מהרקע או טענה שעולה במחלוקת:
התייעצות משפטית מוקדמת:
אם התרחשה בגידה – בין שאתם בצד הבוגד ובין שבצד הנבגד – פנו מיד לעורך דין המתמחה בדיני משפחה. היבטי הבגידה מורכבים משפטית (בחירת ערכאה, איסוף ראיות, סיכונים וסיכויים) וייעוץ נכון בשלב מוקדם יכול למנוע טעויות בלתי הפיכות.
עורך הדין ינתח את מצבכם ויכין אסטרטגיה מתאימה, למשל: האם למהר לבית הדין הרבני או דווקא לבית המשפט למשפחה, האם לחשוף את הבגידה או להצניעה במסגרת ההליך, וכדומה.
בחירת הפורום המשפטי המתאים (רבני/אזרחי):
כפי שהוסבר, לבחירה באיזו ערכאה לנהל את ההליך יש השלכות קריטיות כשיש סוגיית בגידה (מרוץ הסמכויות).
אם בן הזוג השני בגד בכם (ואתם הצד הנבגד) – שקלו בחיוב להגיש תביעת גירושין מיידית בבית הדין הרבני, ולכרוך בה את נושא הכתובה ומזונות האישה, כדי למנף את היתרון שהדין הדתי נותן לכם (שלילת כתובה, הפסקת מזונות אישה וכו').
לעומת זאת, אם אתם אלה שבגדו (הצד הבוגד) – עדיף לכם לרוב ליזום את ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, במיוחד בנושאים הרכושיים, משמורת ומזונות ילדים, שם הבגידה לא תשפיע על התוצאות. בכך תמנעו מצב שבו הצד השני מקדים אתכם לרבני ומשיג יתרון.
איסוף ותיעוד ראיות (לצד הנבגד):
אם החלטתם שטענת הבגידה רלוונטית לעניינכם (למשל, כדי לשלול כתובה או מזונות מאישה בוגדת, או כדי לסייע בקבלת הגט מבעל בוגד ועיקש) – השיגו ראיות מוצקות לפני שאתם מעלים את הטענה.
מומלץ לשכור חוקר פרטי מקצועי ומנוסה בענייני גירושין. ודאו שהחקירה מתבצעת באופן חוקי (ללא האזנות סתר אסורות או חדירה לפרטיות מעבר למותר), כדי שהראיות יהיו קבילות וימנעו הסתבכויות מיותרות.
אל תסתמכו על שמועות או "תחושות" – אם לא תצליחו להוכיח את הבגידה, טענתכם תידחה ועשויה אף לפגוע באמינותכם בפני בית הדין/בית המשפט. מוטב לא להעלות טענות כאלה כלל מאשר להעלותן בצורה כבושה וחסרת ביסוס.
ניהול נכון של הליכי ההוכחה:
במידה וטענת הבגידה נידונה בערכאה משפטית, נהגו באופן ענייני ומכובד. הציגו את הראיות בצורה ברורה ותמציתית, ללא ניסיון להשפיל את הצד השני מעבר לנדרש לצורך המשפטי.
זכרו שהדיינים או השופטים מתמקדים בעובדות הרלוונטיות (מה קרה, מתי, עם מי), ולא בנאומים דרמטיים.
הימנעו מחשיפת פרטים אינטימיים מביכים שלא לצורך – יש לכך גם היבט של צנעת הפרט וגם חשש מתגובה נגדית. שמרו על קור רוח במהלך העדות וחקירת העדים. אם יש עדים (כגון החוקר הפרטי), תדרכו אותם לדבוק בעובדות שראו/תיעדו, בלי פרשנויות אישיות.
שיקול עלות-תועלת והשלכות ארוכות טווח:
לפני שמחליטים "ללכת עד הסוף" עם טענת בגידה, שקלו את התועלת הממשית שתצמח לכם לעומת המחיר. לפני שאתם מעלים טענת בגידה, בחנו היטב את הרווח מול המחיר. גם אם תוכיחו את הבגידה – סביר שתמשיכו לחלוק רכוש וילדים.
מאבק משפטי יקר וטעון לא תמיד ישיג תוצאה משמעותית. לעיתים עדיף להגיע להסכם פרגמטי – למשל, ויתור על הכתובה תמורת יתרון אחר – מאשר לנהל קרב שתכליתו רק צדק מוסרי.
התמקדות בטובת הילדים:
אם יש לכם ילדים, אל תתנו לבגידה להסיט את תשומת הלב מטובתם. הורים פגועים עלולים לשלב את הילדים במאבק ולהסיתם – אך זוהי טעות מוסרית, חינוכית ומשפטית.
בתי המשפט רואים בחומרה ניכור הורי. גם אם נפגעתם, שמרו על כבוד ההורה השני מול הילדים. התמקדו בבניית הסדרי הורות ראויים, לא בהפניית עלבון במסגרת המשמורת.
התמודדות רגשית וקבלת תמיכה:
בגידה היא לא רק סוגיה משפטית, אלא בעיקר טראומה רגשית. ניהול תיק גירושין בעקבות בגידה מצריך מכם כוחות נפש, בגרות והחלטות בשיקול דעת.
מומלץ מאוד להיעזר בגורמי תמיכה – ייעוץ פסיכולוגי, קבוצות תמיכה, משפחה וחברים קרובים – כדי לעבור את התקופה הזו.
עורך הדין יטפל בהיבטים המשפטיים, אך אל תשכחו לטפל בעצמכם ברמה האישית. כאשר הנפש מאוזנת יותר, גם קבלת ההחלטות המשפטיות תהיה טובה יותר.
לסיכום:
הבגידה מלווה בתחושות כעס, עלבון ורגשות עמוקים, אך במגרש המשפטי היא לרוב תופסת מקום מוגבל ומוגדר.
לכן, נהגו בתבונה, באיפוק ובמקצועיות לאורך התהליך. שימוש נכון או מושכל בנושא הבגידה – במקומות הרלוונטיים ולא מתוך יצר נקם עיוור – עשוי לעזור לכם לצלוח את המשבר ולקבל את המגיע לכם במסגרת החוק.
פנייה לייעוץ משפטי ויישום ההמלצות דלעיל יסייעו לכם לנווט בזירה סבוכה זו ולהתחיל דף חדש בחייכם מתוך מקסימום הגנה על זכויותיכם.
בסופו של יום, למרות הבגידה והכאב, החוק שואף להגיע לתוצאה צודקת אך גם מאוזנת – שתכבד את זכויות כל הצדדים ללא משוא פנים. האחריות שלכם היא להשתמש בכלים המשפטיים בתבונה, לדאוג לאינטרסים שלכם, ובו בזמן לשמור על האנושיות והפרספקטיבה.
** אתם מוזמנים לפנות למשרדנו לקבלת ייעוץ / ייצוג משפטי מצוין עם ראש תחום דיני משפחה במשרד, עו"ד איל בר לב. המשרד מתמחה מזה 3 עשורים בניהול תיקי גירושין, בקיא באופן אבסולוטי בדין ובפסיקה – ומצעיד את לקוחותיו לדרך נכונה בהליכים שכאלה.
