ביטול גירוש זרים מישראל בנתב"ג או במשרד הפנים

מסורבי כניסה לישראל נחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון, מתייחס לקבוצת הזרים אשר בקשתם לאשרת כניסה לישראל נדחתה מכל סיבה שהיא עוד בשהותם בארץ מוצאם. הסוג השני, מתייחס לקבוצת הזרים אשר הגיעו לנתב"ג ופקיד משרד הפנים סירב להכניסם מכל סיבה שהיא. זר המנוי על הקבוצה השניה מועבר למתקן הכליאה – "מתקן המסורבים", הממוקם בסמוך לנתב"ג, לשם ארגון לקראת גירושו מן הארץ. ב"מתקן המסורבים" הזרים מוחזקים למשך מספר שעות עד לגירושם מן הארץ, בדרך כלל שהותם ב"מתקן הכליאה" לא נמשכת מעבר ל-24 שעות. לשם כך, נודעת חשיבות יתרה להיוועצות באופן מיידי  בעו"ד המומחה לענייני אשרות לשם מניעת גירושו של הזר מן הארץ.

סמכות הגירוש מישראל מעוגנת בסעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל[1]. בסמכות משרד הפנים לעצור את השוהים הבלתי חוקיים, ולהחזיק בהם לצורכי גירוש. סמכות זו קבועה בסעיף 13(ג) לחוק הכניסה לישראל. עם זאת, סמכות הגירוש צריכה להיות מופעלת, ככל סמכות אחרת, במסגרת התכלית המונחת ביסודה. בהפעלת סמכות הגירוש על-פי חוק הכניסה לישראל יש לקחת בחשבון שיקולים של טובת הציבור בישראל. אין אלה השיקולים היחידים. כבכל מקרה של הפעלת סמכות שלטונית, אף בהפעלה של סמכות הגירוש יש לקחת בחשבון את חייו של הפרט ואת חירותו. מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין אינו זכאי להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה – לא בישראל ולא בארץ היעד שאליה יגורש. על-כן, אין לגרש אדם מישראל למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו[2].

כל סמכות שלטונית – לרבות סמכות הגירוש על-פי חוק הכניסה לישראל – צריכה להיות מופעלת על בסיס ההכרה "בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין…"[3]. זהו העיקרון הגדול של ה- non refoulment, לפיו אין לגרש אדם למקום שבו יועמדו חייו או חירותו בסכנה. עיקרון זה מעוגן בסעיף 33 לאמנת הפליטים. העיקרון מהווה חלק מהחקיקה הפנימית של מדינות רבות, הקולטות את הוראות האמנה, או המסדירות את הדבר בנפרד. זהו עיקרון כללי, שאינו מוגבל אך ל"פליטים".

הוא חל בישראל על כל סמכות שלטונית שעניינה גירוש אדם מישראל. בשורה ארוכה של פסקי-דין קבע בית המשפט העליון, וחזר וקבע, כי אין לבצע סמכות גירוש אם נשקפת סכנה לחייו או לחירותו של המגורש בארץ היעד שאליה הוא  מגורש. ראשיתה של פסיקה זו בבג"צ 17/71 ע' א' מראר ואח' נ' שר הבטחון ואח'[4], ושם נפסק מפי השופט ח' כהן:    "לבסוף טוענים העותרים כי דרך הביצוע של צווי-הגירוש הנקוטה בידי שלטונות הבטחון, יש בה כדי לסכן את חיי המגורשים – וסוף סוף בצו¬גירוש, ולא בגזר-דין של מוות, קא עסקינן…
אין שלטונות הבטחון חשודים עלינו שהם להוטים או אף מעוניינים להסגיר לממלכת הירדן, או למדינה זרה כלשהי, אדם העלול להיות נרדף או נענש שם בשל דעותיו הפוליטיות, יהיו אשר יהיו…
…העובדה שהמדובר הוא בצווי-גירוש וביצועם, ולא בגזרי-דין מוות ובהוצאות להורג, ידועה היטב גם לשלטונות הבטחון; ופשיטא שמצווים הם לעשות כל אשר ביכלתם כי למנוע ממגורשיהם סכנת נפשות"[5].על הלכה זו חזר בית-משפט זה פעמים מספר[6]. בית המשפט חזר והדגיש כי סמכות הגירוש צריכה להיות מופעלת באופן "שלא יאונה כל רע" למגורשים, וכי בארץ היעד "אין נשקפת סכנת חיים לעותרים"[7].

גירוש למקום העלול לגרש למקום סכנה:

לעתים אין נשקפת סכנה למגורש בארץ היעד אליה יגורש. עם זאת, קיים חשש כי ארץ היעד תגרש מצדה את המגורש לארץ המוצא שלו, שבה נשקפת לו סכנה. טול אזרח של מדינה א' אשר ברח ממנה, ונשקפת סכנה לחייו אם יגורש אליה. הוא הגיע שלא כדין לישראל. השלטונות הישראליים מבקשים לגרשו למדינה ב', שבה לא נשקפת סכנה לחייו, אך קיים חשש כי מדינה ב' תסגיר אותו למדינה א'. האם בנסיבות אלה הגירוש למדינה ב' הוא כדין? התשובה הינה כי הגירוש אינו כדין. מה שאסור להשיג במישרין (גירוש למדינה א') אסור להשיג בעקיפין (גירוש למדינה ב', אשר מצדה תבצע גירוש למדינה א').

אכן, על ישראל להבטיח כי חייו וחירותו של המגורש לא יהיו בסכנה. השלטונות אינם יוצאים די חובתם זו אם הם מגרשים אדם למדינה אשר בה חירותו או חייו אינם נתונים בסכנה, בלי להבטיח כי אותה מדינה מצדה לא תגרש אותו אדם אל מדינה שבה חייו או חירותו נתונים בסכנה.

כך נפסק בפרשת [8]bugdaycay .v. Secretary of state בפרשה זו ברח אזרח של אוגנדה לקניה. מקניה הוא הגיע שלא כדין לאנגליה. השלטונות האנגלים ביקשו לגרשו לקניה, החתומה על אמנת הפליטים. היו ראיות שהצביעו על כך שקניה לא מילאה בעבר את התחייבותה לפי האמנה, ואף שלא נשקפת סכנה לחייו בקניה, קיים חשש שקניה תגרש אותו לאוגנדה. על יסוד זאת, פסק בית הלורדים כי אין לגרש את האזרח האוגנדי לקניה.

הוא הדין בישראל, בטרם יגורש אדם למדינה שלישית, אשר כשלעצמה לא תפגע בחייו או בחירותו של אדם, על שלטונות ישראל להבטיח כי אותה מדינה שלישית לא תגרש מצדה את המגורש למדינתו שלו, שבה נשקפת לו סכנת חיים. אין ישראל יכולה לרחוץ בניקיון כפיה בהבטיחה כי המדינה שאליה יגורש אדם לא תפגע בו. על ישראל להוסיף ולהבטיח כי אותה מדינה לא תגרש את המגורש למדינה אחרת אשר עשויה לפגוע בו. על-כן, גירוש למדינה שלישית צריך להיות מלווה באפשרות לסמוך על כך כי אותה מדינה מצדה לא תגרש את המגורש למדינה שבה יהיו חייו או חירותו נתונים בסכנה[9].
בפרשת מראר קבע השופט ח' כהן[10]:

    "…חזקה על שלטונות הביטחון של ישראל שישקלו היטב, בבואם לבצע צו-גירוש, להיכן לגרש את האדם, ויבחרו לכך מדינה החייבת לקלטו על-פי המשפט הבינלאומי או על-פי דיניה שלה, או מדינה אשר בחר לו המגורש ללכת אליה, או את המדינה אשר ממנה הוא הגיע לישראל; ולא יגרשוהו סתם אל 'ארץ גזירה'".

יחד עם זאת, מן הראוי להדגיש, כי אין למגורש "זכות וטו" על זהותה של מדינת היעד אשר אליה יגורש. לא נדרשת הסכמתו של המגורש לגירושו למדינה פלונית כדי שגירוש למדינה זו יהיה כדין. זכותו של המגורש היא כי חייו וחירותו לא יעמדו בסכנה עקב הגירוש. כמובן, בהנחה שכל שאר התנאים שווים, יש להעדיף את ארץ היעד שהמגורש מבקש לבוא אליה.

סמכות המעצר:

בידי משרד הפנים נתונה הסמכות להורות על מעצרו ועל החזקתו של אדם אשר נגדו ניתן צו גירוש[11]. סמכות זו – ככל סמכות שלטונית – אינה מוחלטת. יש להפעילה בגדרי חוק הכניסה לישראל ולשם הגשמת תכליתו.

תכלית המעצר:

תכלית המעצר הינה קיום סמכות הנלווית לסמכות הגירוש, ומטרתה להבטיח את האפקטיביות של צו הגירוש. לעתים קרובות נועד המעצר למנוע בריחת המגורש באופן שצו הגירוש נגדו לא ניתן יהיה לביצוע. עמד על כך השופט אור בציינו:

    "הסמכות למעצר בנסיבות אלה הינה סמכות נלווית, הבאה להבטיח את תכלית צו הגירוש, דהיינו יציאתו או גירושו של העצור מישראל. אין המעצר בא לשרת מטרה עונשית. לצורך כך קיימת הוראה עונשית בסעיף 12(1) של החוק. הוא גם לא בא לשרת מטרת כפייה. כל מטרתו היא להבטיח את הימצאותו של מי שניתן צו גירוש נגדו בהישג יד לצורך מימוש הצו, באם לא יצא את המדינה מרצונו ועל-מנת למנוע את הימלטותו מאימת הגירוש. כשגירוש זה עומד להתבצע"[12].

לא אחת, שומעים אנו על מעצרים המבוצעים בידי רשויות האכיפה לזרים השוהים שלא כחוק כשאין כל תכלית במעצרם של אלו, ולראייה – עובדת "אי גירושם בסוף המעצר" תוכיח. יש לציין כי מעצר זה אינו חוקי בעליל. עמד על כך הנשיא א. ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 5190/94 סלאח אחמד קאדם אל טאיי ואח' נ' שר הפנים[13]:

תכלית הגירוש היא להרחיק את המגורש מן החברה הישראלית. במקרה כזה, אף המעצר מותר לו שיגשים את אותה התכלית. עם זאת, סמכות המעצר לא נועדה להעניש את המגורש, ואף לא להרתיע מסתננים בכוח.

תקופת המעצר:

בהפעלת סמכות המעצר והחזקה יש לנהוג במידתיות[14]. אין לעצור אדם שנגדו הוצא צו גירוש לתקופה העולה על הנדרש להגשמת התכלית המונחת ביסוד המעצר. אם הגירוש אינו מתבצע תוך זמן סביר (שאינו נמדד בשנים או בחודשים ארוכים), ניתן להצדיק את המשך המעצר אך בחשש כי תכלית הגירוש לא תוגשם – אם משום שהמגורש יימלט מאימת הגירוש, אם משום שבהיותו משוחרר הוא יפגע בביטחון הציבור ובשלומו (ובשל כך יחשוש להתייצב לביצוע הגירוש), ואם מטעם אחר[15].

לעניין זה יש לבחון תחליפים שונים, כגון החזקה שלא במעצר או התייצבות תקופתית במשטרה, וכיוצא באלה אמצעים אשר ישיגו את מטרת ההחזקה (אפקטיביות ביום הגשמת הגירוש) בלא צורך בהחזקה פיסית. ודוק: דינו של מי שהוצא נגדו צו גירוש אינו כדין מי שנתון במעצר בשל חקירה המתנהלת נגדו או בשל כתב-אישום שהוגש כנגדו.

על-כן, מראש, החזקתו לצורכי גירושו אינה חייבת להיות בתנאים של "מעצר", ויש לשקול לגביו דרכי החזקה התואמות את מטרת החזקתו. לעתים, כמובן, אין מנוס ממעצר ממש, וזאת כאשר קיימת בפועל סכנה לשלום הציבור ולביטחונו משחרור המגורש. אך המעצר אינו האמצעי היחיד. בוודאי אין זה אמצעי רגיל כאשר עובר זמן רב ולא נמצאת מדינת יעד אליה ניתן לגרש את האדם. בכל המקרים הללו מאזנים בין צורכי ביטחון הציבור ושלומו מזה, לבין חירותו של הפרט מזה, ובוחרים באמצעי שפגיעתו בחירות היא במידה שאינה עולה על הנדרש.

התמחות משרד עו"ד דוד אנג'ל:

עו"ד משרד הפנים דוד אנג'ל יודע לטפל בכל הסוגיות המשפטיות הכרוכות בגירושו של הזר ע"י משרד הפנים ולמנוע בסופו של תהליך את גירושו מישראל, כאשר למשרדנו הצלחות של ממש בתחום במשך שנים ארוכות. ניהלנו מאות תיקים של זרים שעמדו בסכנת גירוש מסיבות שונות והצלחנו להותירם בישראל. 

משרד עו"ד עובדים זרים דוד אנג'ל מעניק ליווי צמוד וייצוג ב"מתקן המסורבים": טיפול במתן אשרת כניסה לזרים לסוגיהן * תדרוך והנחיה לפני דיונים במשרד הפנים * תדרוך לפני תשאול במשרד הפנים * תדרוך להכנת מסמכים * הכנת מסמכים * ייצוג צמוד במשרד הפנים * פתרונות יצירתיים לבעיות סבוכות.

צרו עמנו קשר בכל עת על מנת לקבל את הסיוע המקצועי ביותר ופתרון הבעיה שלכם הכרוכה בגירוש מישראל – ונעשה, כתמיד, את כל שביכולתנו לסייע.

מידע מקצועי נוסף שעשוי לעניין אתכם, בקליק:

• טיפול במסורבי כניסה לישראל
• עורך דין להסדרת מעמד בישראל
• הבאת עובדים זרים לישראל

[1] סעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל ובסעיף 3(א) לצו בדבר מניעת הסתננות
[2] בגץ (י-ם) 5190/94 סלאח אחמד קאדם אל טאיי ואח' נ' שר הפנים, מט (3) 843
[3] סעיף 1לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו
[4] בג"ץ 17/71 עזמי אבראהים מראר נ' שר הבטחון, כה (1) 141 (1971).
[5] שם, בעמ' 144
[6] ראה למשל: בג"צ 95/85 שהין נ' שר הפנים ואח’,  פ"ד לט (1) 798; בג"צ 1361/91 מסלם ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה; אבו ג'ודיאן נ' שר הביטחון ואח’,  פ"ד מה (3) 444. בג"צ 5163/93  (לא פורסם).
[7] בג"צ 5163/93  (לא פורסם).
[8]  bugdaycay v. Secretary of state )h. L) . 940All e. R 1[1987]
[9] בגץ (י-ם) 5190/94 סלאח אחמד קאדם אל טאיי ואח' נ' שר הפנים, מט (3) 843
[10] בג"ץ 17/71 עזמי אבראהים מראר נ' שר הבטחון, כה (1) 141 (1971). בעמ' 143.
[11] סעיף 13(ג) לחוק הכניסה לישראל
[12] בג"צ 1468/90 בן ישראל נ' שר הפנים ואח’,  פ"ד מד (4) 149 בעמ' 151-152
[13] בגץ (י-ם) 5190/94 סלאח אחמד קאדם אל טאיי ואח' נ' שר הפנים, מט (3) 843
[14] ראה בג"צ 3477/95 בן-עטיה נ' שר החינוך, התרבות והספורט (טרם פורסם).
[15] בגץ (י-ם) 5190/94 סלאח אחמד קאדם אל טאיי ואח' נ' שר הפנים, מט (3) 843