עבירות מנהליות
מבוא
עבירה מנהלית מחד הינה עבירה פלילית לכל דבר ועניין ומאידך ההתייחסות כלפיה סלחנית יותר, סלחנות הבאה לידי ביטוי באפשרות להמיר את מרבית העונשים בקנסות מנהליים. עבירה מנהלית מוצאת את ביטוייה בקשת רחבה של אפשרויות אשר הרלוונטית מביניהם לענייננו באה לידי ביטוי בהעסקת עובד שלא כדין.
העסקת עובד שלא כדין מוצא כר נרחב של אפשרויות, החל מהעסקת עובד ללא אישור עבודה (כאשר מדובר בעובד זר) וכלה בהעסקת ישראלי ללא התנאים הנדרשים בחוק (שכר מינימום וכדו'). כל אלו ועוד מהווים הם עבירה מנהלית, אשר נמנית בספר חוקי העבירות הפליליות, רובם הינם מסוג "אחריות קפידא", המשמעות הינה כי לא ניתן להצטדק בהגנת "טעיתי", "לא ידעתי" וכדו'.
המסגרת החקיקתית
מגמות שונות שהשפיעו על החיים בימינו – התפתחות הטכנולוגיה והתיעוש הגובר, המעבר לייצור המוני של מוצרי צריכה שונים והפיכתם של כלי תחבורה אמצעי נפוץ ומשוכלל, התפתחות המסחר ושוק העבודה, המודעות לחשיבות השמירה על איכות הסביבה ועוד – יצרו סיכונים שונים בחיי היומיום. אלה הובילו את המדינה לפעול להגנת אזרחיה באמצעות חקיקה הקובעת סטנדרד התנהגות רצוי וכללי זהירות מתאימים.
הצורך באכיפת הכללים הביא לחקיקת הוראות עונשיות רבות ומגוונות בחוקים שונים. כך מוצאים אנו הוראות עונשיות בחקיקה בתחום דיני העבודה, המיסים, הבטיחות, הבריאות, החקלאות, המסחר ועוד. בשונה מן העבירות הפליליות "הקלאסיות", עבירות של Mala in se הפוגעות בערך חברתי מוגן, ההוראות העונשיות בהן אנו מדברים הן ככלל עבירות של Mala Prohibita .
אין אלה עבירות שהן פליליות מעצם ברייתן. אין אלה עבירות שפסול מוסרי טבוע בהן. אלה הן "עבירות של תקנת הציבור"[1], עבירות רגולטוריות שנוצרו לצורך קביעת הסדרים מנהליים או ציבוריים שונים ואכיפתם, בין היתר על ידי הרתעה מפני הפרתם[2].
דווקא ריבוי ההסדרים החוקיים בהם קבועות עבירות מסוג זה, לצד ריבוי היקפי הפעילות בחברה ובמשק, וממילא גם ריבוי העבירות לפי חוקים אלה, הביא ליצירת קשיים שונים, ובראשם הקושי באכיפת האיסורים הפליליים.
קושי זה יש לו מספר מקורות. ראשית, הפגיעה הקשה בזכויות הפרט שיכולה להיגרם במסגרת ההליך הפלילי, מחייבת בחינה זהירה ויסודית של ההאשמות נגד אדם בטרם יורשע. בחינה זו נערכת באמצעות הליך רב-שלבי שראשיתו בחקירה ואיסוף הממצאים, המשכו בבחינת הממצאים ובהערכתם על-ידי גורמי התביעה וסופו בבחינתם אל מול טיעוני הנאשם בבית המשפט והכרעה בהם. עוצמת הכוחות שמפעילה המדינה בהליך הפלילי ו\או עורך דין פלילי מטעמה מחייבת כי הוא יופעל בתוך מסגרת ברורה ומוגדרת של כללים מהותיים ופרוצדוראליים שיאפשרו הן את גילוי האמת, הן את זכויות הנאשם.
התוצאה היא שההליך הפלילי הוא הליך מסורבל, ממושך ויקר. המשאבים שהוא מצריך מביאים לכך שדווקא ביחס לעבירות שאינן מן החמורות ביותר, אך הן שכיחות, אין ההליך הפלילי מהווה כלי יעיל וכדאי.
אכן, קושי מרכזי באכיפתן של עבירות רגולטוריות נעוץ בכך שגורמי החקירה והתביעה פועלים כשלרשותם היקפי כוח אדם, זמן ותקציב מוגבלים. בהינתן מגבלות אלה מופנים מרבית משאביה של המשטרה למאבק בעבריינות חמורה. משמעם של הדברים הוא כי אין בידי רשויות האכיפה לנהל הליך פלילי מלא בכלל המקרים בהם התגלתה עבירה[3].
בנוסף, העומס על מערכות התביעה מביא להתארכות ההליכים ולכך שבין מועד ביצוע העבירה וגילויה למועד ההכרעה בהליך הפלילי, חולף זמן רב, והאפקטיביות של הסנקציה הפלילית נפגעת. טעמים אלה הביאו לפגיעה משמעותית באכיפתם של חוקים רבים שהעבירות לפיהם הן "טכניות" בעיקרן, אשר חומרתן נתפשת כפחותה וביצוען שכיח[4].
קושי נוסף, מהותי יותר, שעוררו העבירות הרגולטוריות, נוגע לשאלת עצם הצדקת השימוש במשפט הפלילי לאכיפת כללי זהירות ונורמות התנהגות שאין נלווה לביצוען מטען אנטי-חברתי. דיני העונשין שלנו מבוססים על תפישת האדם כיצור אוטונומי בעל יכולת חופש ויכולת בחירה. מכאן התפישה הגורסת כי אחריות פלילית יש להטיל אך על מי שמתקיימת בו אשמה וכי אין להטיל אחריות פלילית מעבר למידת האשמה של העושה אך לשם השגת הרתעה[5].
שימוש נרחב בדין העונשי, מגביל את חירויות הפרט והעונש שהוא נושא עמו מביא לפגיעה חמורה בזכויותיו. מכאן, התפישה כי השימוש בדין הפלילי צריך להיעשות באופן מידתי, כאמצעי של "מפלט אחרון", שייוחד להתנהגות שיש עימה גינוי ואשמה. על רקע זה התעוררה ביקורת על השימוש בדין הפלילי לשם אכיפתם של כללי זהירות ורגולציה, שהאשם אינו עומד ככלל במוקדם. נטען כי את אלה יש לאכוף באמצעים מנהליים ואזרחיים[6]. העובדה שעבירות "של תקנת הציבור" הינן עבירות קלות באופן יחסי, שאין מטען מוסרי שלילי נלווה להן, מצדיקה לפי תפישה זו, שלא להטיל על מבצעיהן את הכתם הכרוך בהרשעה פלילית.
הקשיים האמורים הובילו את המחוקק לפעול לגיבוש אכיפה אלטרנטיבית להליך הפלילי[7]. חוק העבירות המנהליות נוצר בכדי ליצור מסגרת אכיפה חלופית להליך הפלילי. הוא מאפשר הליך מנהלי שהסנקציה בצדו היא קנס כאמצעי עונשי מידתי ומתון יותר בגין הפרת הסדרים שיש אינטרס ציבורי באכיפתם אך הם לוקים בתת-אכיפה בשל חומרתן הפחותה של ההפרות מזה והיקפי ביצוען הנרחבים מזה, ונוכח מגבלות המשאבים של הרשויות[8]. החוק מהווה סמן חשוב לתחימת גבולותיו של המשפט הפלילי ולהעתקת זירת האכיפה של התנהגויות שאינן פליליות במהותן אל המשפט המנהלי. הדברים עולים בבירור מדברי ההסבר להצעת החוק, המפרטים את מטרות החוק:
"א) לשפר את האכיפה של חוקים ותקנות הקובעים עבירות מינהליות בדרך פשוטה, מהירה וזולה;
ב) להקל את העומס המוטל כיום על מערכת התביעה ומערכת בתי המשפט;
ג) לאפשר לאדם שעבר עבירה מינהלית לשאת בעונש מתאים, בלי שיוכתם בכתם של עבירה פלילית, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות העמדתו לדין פלילי"[9].
אם כן, חוק העבירות המנהליות נועד להבטיח הליך מהיר, יעיל וסמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה, ביחס לעבירות שהן קלות יחסית, מבלי להכתים את מבצען בכתם של עבירה פלילית[10].
התמחות משרד עו"ד דוד אנג'ל
משרד עו"ד דוד אנג'ל יודע לטפל ולהתמודד עם הבעיות השונות העולות תוך כדי עבירה מנהלית, למשרד עו"ד דוד אנג'ל הצלחות גדולות בתחום. עד היום ניהל משרד עו"ד דוד אנג'ל מאות תיקים של ישראלים, מעסיקים, שביקשו להסדיר העסקת עובד זר, הן במשרד הפנים והן בבתי המשפט. משרד עו"ד דוד אנג'ל עוסק בתביעות מול משרד הפנים כבר למעלה מעשור והוא פועל על מנת למצות עבור לקוחותיו את אותן זכויות המוקנות להם על פי כל דין.
משרד עו"ד דוד אנג'ל מעניק ליווי צמוד וייצוג מול משרד הפנים: טיפול במתן אשרת כניסה לעובד זר * תדרוך והנחיה לפני דיונים במשרד הפנים * תדרוך לפני תשאול במשרד הפנים * תדרוך להכנת מסמכים * הכנת מסמכים * ייצוג צמוד במשרד הפנים * פתרונות יצירתיים לבעיות סבוכות.
[1] מרים גור-אריה "אחריות מוחלטת לעבירות של "תקנת ציבור" – קריאה להוצאתה מהמשפט הפלילי ולהעברתה אל המשפט המנהלי" גבורות לשמעון אגרנט 241, 243 (תשמ"ז). (להלן: "גור אריה")
[2] הצעת חוק העבירות המנהליות, התשמ"ה – 1985, ה"ח 1708 בעמ' 59 – 60. (להלן: "הצעת החוק"); אורן גזל, הסדרי ענישה – הצעה להליך חדש עיוני משפט ל(1) 125, 143 (2006) (להלן: "אורן גזל"); קנת מן "סנקציות אזרחיות-עונשיות" עיוני משפט טז(2) 243, 256 – 257 (1991) (להלן: "קנת מן"); בג"ץ 2126/99 דה הס נ' עירית תל אביב – יפו, פ"ד נד(1) 468, 479 (2000); מרים גור-אריה עמ' 247 – 248 ; אגמון ולחמן-מסר "תיאוריית האכיפה בהצעת חוק החברות החדש" משפטים כ"ו 543, 554 (תשנ"ו) (להלן: "אגמון ולחמן מסר").
[3] בג"ץ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ נ' שר התעשייה,המסחר והתעסוקה (פורסם בנבו, 2011).
[4] והשוו: אורן גזל, בעמ' 126; הצעת חוק בעמ' 59 – 60.;אגמון ולחמן-מסר, בעמ' 556 – 558
[5] מרדכי קרמניצר "עקרון האשמה" מחקרי משפט יג 109 – 110 (1996). (להלן: "קרמניצר – עקרון האשמה ")
[6] לביקורת על השימוש במשפט הפלילי לצורך אכיפת הסדרים רגולטוריים ראו: גור אריה, בעמ' 247 – 248. כן ראו: מרדכי קרמניצר "האם המשפט הפלילי – ידו בכל?" ספר דניאל 935, 936 – 938 (2008). (להלן: "קרמניצר – ספר דניאל"); אגמון ולחמן מסר, בעמ' 555- 556.
[7] יצוין כי הקשיים עליהם עמדתי ביחס להפעלת הדין הפלילי יש להם היבטים רחבים יותר מהנדרש לדיון הנוכחי. ליוזמות שונות לגיבוש דרכי אכיפה אלטרנטיביות להליך הפלילי. ראו למשל: אורן גזל, עמ' 125, 143; בני שטיינברג "הליך גישור בעניינים פליליים: מקורותיו, התפתחותו והיחס בינו לבין המשפט הפלילי" שערי משפט ג(1) 131 (תשס"ב); קנת מן, עמ' 243 – 244.
[8] הצעת החוק, בעמ' 60. השוו: אורן גזל, בעמ' 147; קנת מן, בעמ' 259
[9] בעמ' 61.
[10] בג"ץ 149/08 רום גבס חיפוי וקירוי בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (פורסם בנבו, 2008); רע"פ 2547/07 קלמנט נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (פורסם בנבו, 2007); הצעת חוק העבירות המנהליות (תיקון מס' 4), תשס"ב – 2001, ה"ח 3063 תשס"ב 189, 193. כוונת המחוקק הייתה ליצור מסלול אכיפה אפקטיבי ויעיל, תוך שימוש באמצעי פוגעני פחות מההליך הפלילי, והשוו: בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 2010).