קבלת אזרחות ישראלית – הזכות לאזרחות

בקשת אזרחות ישראלית – מבוא

הקריטריונים לקבלת אזרחות ישראלית נבדלים הם בתכלית ממדינות מערביות כדוגמת ארה"ב ואנגליה. לרוב, קבלת אזרחות ישראלית מותנית בקיום קשר דם יהודי אינהרנטי. קריטריון זה ייחודי למדינת ישראל, בכך שאינו מבדיל בין עשירים לעניים או מדינת מוצא, כי אם בהיותו יהודי או לאו, וזאת כנגזרת מהצהרת העצמאות, כי מדינת ישראל הינה "מדינה יהודית ודמוקרטית". יחד עם זאת, אף שאינם יהודים יכול ותינתן להם אזרחות בשל היותם קרובי משפחה של אזרחים ישראלים[1], כך לדוגמא: יהודי המבצע עלייה, זכאי כי כל בני משפחתו ממדרגה ראשונה אף אם אינם יהודים יעלו עימו ויקבלו אזרחות. זאת ועוד, נכרי הנישא לאזרח ישראלי, זכאי לקבלת אזרחות ישראלית.
יש לציין, כי משרד הפנים המוסמך ליתן תעודת אזרחות מונע מבני זוג זרים של אזרחים ישראלים לקבל אזרחות המגיעה להם בתואנות שונות. הדרך לקבלת האזרחות כרוכה בהוצאות גדולות, בזמן רב, ובעיקר בהתמודדות עם מדיניות ההתשה.


    לייעוץ מקצועי מעו"ד דוד אנג'ל, העוסק בתחום בהצלחה מזה 20 שנה, התקשרו עכשיו ל- 072-2160056,
    או השאירו פרטים ונחזור אליכם:

    המסגרת הנורמטיבית – הזכות לאזרחות

    הזכות לאזרחות, אף שעדיין לא עוגנה בחוק יסוד, היא לפי מהותה זכות יסוד כפי שסבור השופט י. זמיר בבג"ץ 2757/96 אלראי נ' שר הפנים ואח'[2]:    "האזרחות היא זכות יסוד. כך מקובל במשפט הבינלאומי… כך מקובל גם במשפט של מדינות רבות שקבעו את האזרחות כזכות חוקתית… ואף כי בישראל לא זכתה האזרחות למקום של כבוד בחוק יסוד, אין ספק כי היא נמנית עם זכויות היסוד, בין היתר משום שהיא היסוד לזכות הבחירה לכנסת, שממנה צומחת הדמוקרטיה. כידוע, חובה היא על כל רשות מינהלית להימנע מפגיעה בזכות יסוד, והאזרחות בכלל זה, אלא לתכלית ראויה ובמידה ראויה; קל וחומר בשלילת אזרחות, להבדיל מפגיעה אחרת, ובן-בנו של קל וחומר בשלילת אזרחות העושה אדם שיש לו אזרחות מלידה לחסר כל אזרחות"[3].לפיכך, יש להגן על הזכות לאזרחות, ששר הפנים לא ימנע אותה ממי שזכאי לה, ועוד יותר מכך, שהשר לא יבטל אותה, לאחר שהוענקה, שלא כדין. עם זאת, גם האזרחות, ככל זכות אחרת, אינה זכות מוחלטת. ראשית, הזכות מסויגת מלכתחילה. שנית, ניתן לבטלה בדיעבד.

    מלכתחילה, הזכות של כל יהודי לעלות ארצה ולזכות באזרחות ישראל כפופה לסייגים. וכך קובע סעיף 2(ב) לחוק השבות[4]:

    "אשרת עולה תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל, חוץ אם נוכח שר הפנים שהמבקש –

    (1)פועל נגד העם היהודי; או
    (2)עלול לסכן בריאות הציבור או בטחון המדינה; או
    (3)בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור".

    סייגים אלה חלים, לפי סעיף 3(ב) לחוק השבות[5], גם על הזכות לקבל תעודת עולה.
    הטעם והתכלית של סייגים אלה ברורים מאליהם. על הטעם והתכלית של החריג בנוגע לעבר הפלילי אמר השופט זוסמן בבג"ץ 94/62 גולד נ' שר-הפנים[6]:

    "מדינת ישראל קמה, כמו שנאמר במגילת העצמאות, כדי שתהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות. היא לא קמה כדי לשמש אבן שואבת ולהקים קיבוץ של אלה שעברו על חוקיהן של ארצות מושבן, וחפצים משום כך להימלט מאימת הדין, אפילו הם יהודים…"[7].
    ובהמשך:

        "…חובתו של שר-הפנים לנעול את שערי הארץ בפני עבריינים אינה נופלת בחשיבותה מחובתו לקדם את העליה ולהקל עליה"[8].

    אמנם, כפי שציין השופט זוסמן, הכלל הוא שכל יהודי זכאי לעלות לישראל, והסמכות של שר הפנים למנוע אשרת עולה מיהודי שהוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור היא חריג לכלל, ולכן "אין לפרשו על דרך ההרחבה"[9]. אולם, אין גם לפרש את החריג באופן שיבטל את תכלית החריג. מדינת ישראל אינה חייבת, ובדרך-כלל אף אינה רוצה, לשמש ארץ מקלט ליהודי שעשה את הפשע לדרך חיים. זכותו של הציבור בישראל לשלום ולביטחון אינה צריכה ליפול קורבן לזכותו של יהודי כזה לעלות לישראל.
    וכך אמר לעניין זה הנשיא אגרנט בבג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים[10]:

        "אמת, זכות-העליה, המוענקת לכל יהודי לפי חוק השבות ושמאחוריה עומדת שאיפת העם, עתיקת-היומין, של 'ושבו בנים לגבולם', היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה. על-כן, אחריות גדולה מוטלת על מי שמחליט למנוע מיהודי פלוני את מימושה של זכות זו. אולם, אין מנוס מזה, מקום ששוכנע שר הפנים שחל עליו הסייג שקבע המחוקק בסעיף 2(ב)(3) לחוק ואשר מאחוריו עומדת המגמה – ואף היא מושרשת היטב בתודעת העם – שלא יתקבצו כאן אנשים, אפילו הם יהודים, שבארץ מוצאם היו מ'ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו'. כזהו המקרה שלפנינו. אכן, אין להכחיש, שמצב הפשיעה בישראל מעורר היום דאגה, אך התופעה המיוחדת של הפשע המאורגן, כפי שהתפתחה בארצות-הברית ואשר גרמה שם נזק לחברה בממדים עצומים ובלתי-משוערים וכמעט ועירערה את סדרי החיים התקינים, לא היכתה עוד שרשים אצלנו, עד כמה שידוע לי, וחלילה לנו לעודד שייפתח לה פתח"[11].

    הסמכות לבטל אזרחות

    לא זו בלבד שהזכות לאזרחות מסויגת מלכתחילה. אפשר גם לבטלה בדיעבד. ההיגיון והניסיון גם יחד מחייבים שניתן יהיה, בישראל כמו במדינות אחרות, לבטל אזרחות בנסיבות מסוימות, לפחות כאשר האזרחות נרכשה בטעות או במרמה, כגון בהגשת מסמכים מזויפים בדבר היהדות וכדו'.

    אכן, חוק האזרחות קובע הוראות בדבר ביטול אזרחות. וכך אומר סעיף 11(ג) לחוק זה:

        "שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם הוכח להנחת דעתו שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים…".

    כמו כן, שר הפנים רשאי לבטל אזרחות שנרכשה מכוח שבות אם בוטלה אשרת עולה או תעודת עולה שניתנה לפי חוק השבות ושימשה יסוד להענקת האזרחות. וכך קובע לעניין זה סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל[12]:

        "שר הפנים רשאי בהחלטה מנומקת לבטל אשרת עולה ותעודת עולה שניתנו לפי חוק השבות, תש"י-1950, אם הושגו על ידי מתן ידיעות כוזבות".

    על פני הדברים יש שוני בין סעיף 11(ג) לחוק האזרחות לבין סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, שזה מדבר על "פרטים כוזבים" וזה מדבר על "ידיעות כוזבות". אך זהו שוני בנוסח ללא הבדל במהות. מבחינת המהות אין הבדל ביניהם: פרטים כוזבים הם גם ידיעות כוזבות, ולהפך. גם אין היגיון, מן הבחינה של תכלית החוק, להבדיל בין זה לבין זה[13].

    בקשת אזרחות ישראלית – התמחות משרד עו"ד דוד אנג'ל

    משרד עורך דין אזרחות ישראלית דוד אנג'ל הינו בעל מומחיות מיוחדת בכל הנוגע לבקשות אזרחות ישראלית. למשרדנו הצלחות מוכחות ועקביות לאורך למעלה משני עשורים בהשגת אזרחות ישראלית ללקוחותינו, תוך ייצוג ממוקד המשלב אסטרטגיה, דרכי פעולה אופטימליים, ביצוע של ההליכים המשפטיים בכל הערכאות באופן הנכון והמותאם ביותר ללקוח – אנו משיגים את המטרה המיוחלת בסוף התהליך בכ- 95% מהמקרים.

    צרו עמנו קשר בכל עת לקבלת סיוע מקצועי!


    [1] למעט תושב "אזור" (מיו"ש ועזה) לפי חוק הכניסה לישראל (הוראת שעה).
    [2] בגץ 2757/96 הילה אלראי נ' שר הפנים, נ (2) 018 (1996).
    [3] שם, בעמ' 22. ראו גם: בג"ץ 754/83 כריסטופר מרק רנקין נ' שר הפנים, לח (4) 113 בעמ' 117 (1984).
    [4] חוק השבות, תש"י-1950 .
    [5] חוק השבות, תש"י-1950 .
    [6] בגץ 94/62 מרוין לי גולד נ' שר-הפנים, טז  1846 (1962).
    [7] שם, בעמ' 1855.
    [8] שם, בעמ' 1857.
    [9] שם, בעמ' 1855.
    [10] בגץ 442/71 מאיר לנסקי נ' שר הפנים, כו (2) 337 (1972).
    [11] שם, בעמ' 399.
    [12] סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.
    [13] בגץ 1227/98 אנטון מלבסקי נ' שר הפנים, נב (4) 690 (1998).

    מה מספרים הלקוחות שלנו